סיפור משפחתי קטן על השפעת השואה על דור שני ושלישי לניצולים.

אוה וארנסט בלום ניצלו בשואה. הם נישאים, עולים לארץ ומקימים משפחה. על פני השטח הכל נראה עובד והחיים נראים טובים, אבל מתחת לפני השטח ההשפעות של הטראומה ממשיכות ומחלחלות לחיי היומיום.

בגיל 80, ארנסט מתעורר כל בוקר עם געגוע ומחשבה על נורה בוכבינדר. אישה שפגש בזמן המסע ארצה והתאהב בה נואשות.

אוה, מחפשת שלווה בחיי נישואים שמעולם לא חוותה בהם אהבה. ארנסט והיא נישאו לאחר המלחמה כי זה מה שהיה צריך לעשות כדי להמשיך לחיות.

בנם, שתקן שאינו מבטא את עצמו. השתיקות שלו דחפו את בנו, אמוץ, לחיפוש עצמי שגם בגיל 35 לא הסתיים.

נכדם, אמוץ, עדין לא מצא את השלווה והשקט גם כאשר הוא עובד כמנופאי עגורן בנמל אשדוד וגם כאשר אישתו הרה עם ילדם הראשון.

ארנסט שמרגיש את סוף חייו קרב ובא, שולח את אמוץ למסע חיפוש אחר נורה.

העלילה נעה בפרקים מתחלפים מנקודות מבט של הדמויות השונות. עבר והווה מתמזגים למסע בזמן ובנפש.

הספר כתוב בכישרון והעלילה המרכזית מעניינת אבל יש בה שתי נקודות התורפה:

הסיפורים על אפי, השכנה הסופרת ומערכת יחסיה עם ארנסט. סיפורים מיותרים שלא תורמים למבנה העלילה וסתם מאריכים את הספר בלי עיניין אמיתי.

סיפור ההריון וההתלבטות האם להביא את הילד, נמרח על פני פרקים רבים מאוד. עד כדי כך שהוא לא באמת משאיר מקום להתפתחויות האמיתיות שמופיעות בפרקים האחרונים של הספר וזה חבל.

לולאי שתי הסתייגויות אלה הספר היה מקבל ממני 4 כוכבים בקלות.

נהנתי מהקריאה ואני אחפש ספרים נוספים של הסופרת.