זהו סיפורם של שני בני דודים יהודיים ערב מלחמת העולם השנייה ולאחריה. האמן-צייר ג’ו קוואליר אשר נמלט מפראג, והכותב יליד ברוקלין סאם קליי. העלילה משתרעת על פני שנים רבות, עוד טרם מלחמת העולם השניה ולאחריה, בהן קוואליר וקליי הופכים לדמויות מובילות ומרכזיות בתעשיית הקומיקס האמריקאי.

לצערי, מדובר באחד הספרים הבודדים שלא הצלחתי לסיים.

במשך חודשיים דישדשתי, בין קריאה ללא קריאה וסבלתי. כל ערב, קראתי שני עמודים. התביישתי בעצמי, ממש פויה, אבל לא הצלחתי לצלוח אותו. כל פעם כששאלו אותי “מה קוראים בשבת”, עניתי לעצמי במקהלה -“ההרפתקאות המבהילות/ המשעממות/ המעצבנות/ המביאות לי שערות לבנות /והמעיקות של קוואליר וקליי”.

אם היה בהן משהו מדהים, זה הטמטום והנאיביות של שני החברה האלה. בסוף, אחרי 450 עמודים, הנחתי לנפשי המיוסרת להיפרד, ולספר לצעוד בדרכו האחרונה לארון הספרים שלי ולהמתין לשעה בה יפול עלי האור. כמילות השיר של אבנר גדסי ושלומי שבת : “נפרדנו כך, היתה דממה”. עשיתי זאת מבלי להרגיש רגשות אשם קשים.

זה לא שהכתיבה לא נהדרת. זה לא שהעלילה לא קולחת. זה לא שהכישרון לא מעלה אור ירוק של קינאה בעניים.

זו אני, שסובלת מהספר. אני שאין לי סבלנות אין לי זמן להתעסק עם הספר, עם המשמעויות שלו ועם הכתיבה הצפופה הזאת שלו. חוץ מזה שברור שהספר מעצבן אותי טוטאלית בתיאורי העושק של החברים הצעירים.