​Please scroll down for an English review.

ספר הבכורה של הוצאת אודם וספר הביכורים של הסופרת גל ליבר, שמוגדרת באתר עברית כ – “יזמית תרבות, מפיקה ומנחה אירועי ספרות.” זכה להייפ היסטרי, מדבקת מכר אלפי עותקים ולדירוגים בלתי נגמרים שמחמיאים לעלילה ולסופרת.

עלילת הספר נעה בין חייה של ליבי, כאשת קריירה שמגדלת עם בן זוגה (דוקטור חוקר באוניברסיטה שלו היא לא נישאה) שלושה ילדים קטנים (אחד תינוק) לבין חייו של עומרי, המנכ”ל החדש שהגיע לחברה.

ליבי מתקשה לנהל זמנים ולבצע חלוקת מטלות בין דרישות הבית, האימהות והקריירה. היא אומנם עו”ד מוכשרת שעוסקת בניהול סיכונים וחוזים בחברה גלובלית, אבל היא גם אמא במשרה מלאה שמטפלת בילדים, כולל בתינוק בן השנתיים שעדין יונק וישן עם הוריו.

ליבי בנתק ריגשי מבן זוגה. היא מתוסכלת, ממורמרת על חלוקת המטלות הביתיות ועם הילדים והיא עייפה.

עומרי, כריזמטי, מסוקס והכי חשוב נכנס זה מכבר לתפקידו החדש כמנכ”ל בחברה, פוגש את ליבי בסיטואציות בעייתיות: היא מאחרת לעבודה ומגיעה אחרי השעה 9:00 בבוקר. היא מודיעה לו שהיא לא יכולה להישאר לפגישות אחרי שעה 15:30 שכן היא צריכה להוציא את הילדים מהגן, וכשהוא מעיר לה בעדינות על כך היא יוצאת עליו ב 180 קמ”ש ומאשימה אותו באופן לא מוצדק שהוא לא רגיש לצרכים שלה.

למרות שעומרי שומע על המקצועיות של ליבי רק מחמאות ודברים טובים, הוא מתקשה לראות אותם. הוא משווה את ליבי לאישתו, רופאה במקצועה שמטפלת בבית ובילדים ובעיסוקים רבים אחרים.

ואז חל המהפך במערכת היחסים שלהם, ליבי ועומרי עובדים בקירבה רבה על חוזה עם חברה שמיקומה באנגליה. ליבי לומדת להכיר את עומרי והוא לומד להכיר אותה. המתח המיני בינהם מפעפע ורותח מתחת לפני השטח.

וכפי שנכתב בכריכה האחורית של הספר:

“החיכוך הבלתי נמנע ביניהם מצית קונפליקטים שמערערים את שניהם, מציפים רגשות מפתיעים ומאלצים אותם לבחון מחדש לאן מועדות פניהם. האם יצליחו לעשות את הדבר הנכון?”

לצערי, למרות הפוטנציאל של העלילה, אין קלישאה אחת שהסופרת מדלגת עליה בדרך לרומן רומנטי דלוח. הסופרת מקשה על הקורא להתעלם מהמהמורות שהיא מציבה בפניו, ולמרות שהספר מתיימר להציג חזות של קידמה ומודרניות, אין פנייה בעלילה שלא נגועה באיזו קלישאה מטופשת:

קל לי להתחיל מהדמות של עומרי. המנכ”ל הצעיר, שתכונתו העיקרית היא העובדה שהוא מסוקס, חתיך ודלוק על ליבי כאילו אש אחזה בו ואי אפשר לכבות אותה. לא ברור לי איך הוא מתפקד לנוכח העובדה שאת רוב זמנו הוא מעביר במחשבות עליה.

הרגשתי שהשיר של ליאור נרקיס “דוקטור תציל אותי” היווה השראה עמוקה על הדמות של עומרי:

“דוקטור תציל אותי
אני מאוהב
כואב לי בחזה
הלב שלי נגנב
דוקטור זה המצב
אז בוא ותרפא אותי עכשיו”

כמובן, שעומרי אדיב ומתחשב, אבל זה מצופה מכל מנהל שיש לו עובדים. לגבי המקצועיות שלו, היא נתון מוגמר, בכל זאת אני לא וועדת איתור וקבלה, לא הדירקטוריון או ההנהלה. הם כנראה בחנו את הישגיו המקצועיים לפני שבחרו בו. יחד עם זאת, המשיכה שלו לליבי מעיבה על שיקול דעתו לפחות בשתי הזדמנויות:

בפעם הראשונה, כאשר הוא נדרש למצוא סמנכ”ל כספים והוא מחליט לוותר על מועמד ראוי בגלל הקשרים הקודמים שהיו לאותו המועמד עם ליבי.

בפעם השניה, כשהוא נוסע עם ליבי לאנגליה. היה מצופה שמנכ”ל מקצועי פשוט יתרחק ויעביר את המטלות האלה לאנשים ששיקול הדעת שלהם לא משובש, אבל הוא קופץ למים העמוקים בלי שום היסוס וגם טובע.

קל לפתור את ההתנהגות של עומרי במילה “גברים” וגם יש אימרות עממיות (בוטות שלא אחזור עליהן כאן) שמתארות את המצב שלו. אבל זה כל העיניין בקלישאות לא?

כדי לאזן, הסופרת מנסה להציג מול עומרי המנכ”ל את דמותו של עומרי האבא ובן הזוג. ניסיון שכושל וגם לא מעניין.

הדמות של ליבי מורכבת יותר. הסירו דאגה מליבכם, גם בה נגעה הקלישאה.

ליבי מוצגת כאישה מודרנית שנקרעת בין הבית והמשפחה והקריירה. מסיממני המודרנה, היא לא נשואה לבן זוגה, אלא רק מקיימת איתו משק בית משותף. היא מנהלתת קריירה תובענית. והם גרים בעיר הגדולה. כל זה ללא רשת תמיכה משפחתית (המשפחה שלה גרה בקיבוץ בצפון).

ליבי מתעקשת שלא להשתמש במשאבים שלהם בכדי להביא בייבי סיטר, או כל סיוע אחר שיעזור לה במטלות הבית והילדים. כך היא לא רק הופכת את החיים שלה לקשים ועמוסים, אלא היא מתעקשת להקשות ככל יכולתה על בן זוגה, לעשות לו יסורי מצפון קשים שהוא לא שותף וכל זה למרות שהוא מנסה לעשות ככל יכולתו להיענות לכל בקשה שלה.

היא מוצגת כעובדת מסורה, שאף על פי שיוצאת מוקדם מהעבודה משלימה את מטלות העבודה מהבית (היא מגיעה לישיבות מוכנה עם נתונים כספיים ורגולטוריים). לקורא לא ברור מתי היא מבצעת את זה והסופרת לא מראה לקורא את ההשקעה של ליבי מחוץ לשעות העבודה. בניגוד לבן זוגה שמוצג כמי ששקוע בעבודתו ובמחקר ובערבים הוא מבלה מול המחשב הנייד, ליבי לא מוצגת בשעות שהיא משקיעה בבית ולא ברור איך הבית מתנהל בזמן שהיא ובן זוגה שקועים במחשב ובעבודה.

הדמות שלה לא יודעת גבולות, היא משתלחת במנכ”ל ועונה לו בצורה בעייתית מאוד במיוחד כשהוא נאלץ לשנות את לו”ז הפגישות שלו כדי להתאים לזמינות של ליבי לקראת העיסקה הגדולה (במציאות אני לא בטוחה שהמנכ”ל היה סובלני כלפיה או שהיו נותנים לה עמדה בכירה כזו אם היא לא פנויה לבצע את המטלות שנדרשות ממנה).

כשמסרבים לה או מסרבים להסכים איתה היא חוטפת טנטרום של ילד בן שלוש. הסופרת מנסה להציג את כל אלה כמגניבים, כסממנים למקצועיות ולעמוד השידרה של ליבי, אבל הם לא. בחלק מהמקרים היא עושה שירות דוב לנשים קרייריסטיות ולנשים שמוטרדות מינית בעבודה.

למרות שליבי מוצגת כלוחמת פמניסטית בעד זכויות נשים ונאבקת שנשים יחושו בטוחות במקום העבודה, המאבק שלה הופך לקרירטורה כשהיא חוטפת טנטרום רציני באחד המקרים שבהם נראה שאין הסכמה על דרך הפעולה.

אומנם הספר נקרא “הדבר הנכון” אני הרגשתי שאין בו שום דבר נכון. לא ההתנהגות של עומרי, לא ההתנהגות של ליבי. לא הבגידה שלהם בבני זוגם בזמן שהיו בלונדון. לא הניסיון להכניס גם הטרדה מינית כעלילת משנה. הסוף של הספר מתסכל וצולע והשם שלו “הדבר הנכון” הוא סוג של מוסרניות שבכלל לא מודרנית.

לזכות הספר יצויין שהכריכה יפיפה.

---

This is the debut book of Odem Publishing and the debut book of author Gal Lieber, who is described on the Hebrew website as a “cultural entrepreneur, producer, and host of literary events.” It received hysterical hype, sold thousands of copies, and received endless positive ratings that complimented the plot and the author, ensuring you’re in for a treat.

The plot moves between Libby’s life as a career woman who raises three small children (one baby) with her partner (a PhD researcher at his university to whom she is not married) and the life of Omri, the new CEO who has arrived at the company.

Libby faces significant challenges in managing her time and dividing tasks between the demands of home life, motherhood, and her career. Despite being a talented lawyer who excels in risk and contract management in a global company, she is also a full-time mother, responsible for her children, including a two-year-old baby still breastfed and sleeping with his parents.

Libby is emotionally disconnected from her partner. She is frustrated and resentful about the division of household chores and with the children, and she is tired.

Omri, a charismatic CEO, has long since taken on his role. His encounters with Libby often occur in challenging circumstances. Due to her parents’ responsibilities, she’s frequently late for work, arriving after 9:00 a.m., and unable to stay for meetings after 3:30 p.m. When he gently reminds her of these specific challenges, She confronts him and accuses him of unjustly being unsensible to her situation, clearly showing her struggle with work-life balance.

Although Omri hears only compliments and good things about Libby’s professionalism, he has difficulty seeing them. He compares Libby to his wife, a doctor who cares for the house, the children, and many other tasks.

Then, their relationship takes a turn. Libby and Omri work very closely on a contract with an English company. Libby gets to know Omri, and he gets to know her. Their sexual tension simmers and boils beneath the surface.

And as the book’s cover says:

“The inevitable friction between them ignites conflicts that undermine them, flooding them with surprising emotions and forcing them to reexamine where they are headed. Will they be able to do the right thing?”

Unfortunately, the author’s failure to deviate from clichés robs the plot of its potential, resulting in a formulaic, cheesy romantic novel. The author’s consistent use of clichés makes it hard for the reader to overlook the hurdles she places in the narrative’s path. Despite the book’s claim to offer a modern and progressive story, every plot twist is tainted by a cliché, further underscoring the book’s lack of originality.

It’s easy for me to start with Omri’s character. The young CEO, whose main characteristic is his gnarled and handsome appearance, is emotionally consumed by thoughts of her. His heart burns with a fire of such intensity that it seems unquenchable, leaving us to wonder how he manages to function in his daily life.

I felt that Lior Narkis’ song “Doctor Save Me” was a deep inspiration for Omri’s character:

“Doctor Save Me
I’m in love
My chest hurts
My heart has been stolen
Doctor, this is the situation
So come and heal me now.”

Of course, Omri is kind and considerate, but that’s expected of any manager with employees. As for his professionalism, it’s a given; I’m not a search and admissions committee, the board of directors, or management. They probably examined his professional achievements before choosing him. However, it’s the committee’s role to evaluate and provide feedback on Omri’s professional behavior and judgment, significantly when his attraction to Libi affects his judgment on at least two occasions:

The first time he was required to find a CFO, he passed up a worthy candidate because of the candidate’s previous connections with Libi.

The second time, he travels with Libi to England. It was expected that a professional CEO would step away and delegate these tasks to people whose judgment is not impaired. Still, he jumps into the deep water without hesitation and drowns.

It is easy to explain Omri’s behavior using the word “men. ” Popular sayings (blunt ones that I will not repeat here) also describe his situation. But that’s all about clichés.

To balance things out, the author tries to present Omri as the father and partner in front of Omri as the CEO, an attempt that fails and is also uninteresting.

Libby’s character is more complex. Don’t worry; the cliché also touched her.

Libby, a modern woman, grapples with the complexities of balancing home, family, and career. Her nontraditional relationship reflects her modernity—she is not married to her partner but shares a household with him. She copes with the demands of a high-pressure job in the city, all without the usual family support network (her family resides in a kibbutz in the north).

Libby insists on not using their resources to hire a babysitter or help with household chores and the children. In doing so, she not only makes her life difficult and busy but also insists on making it as difficult as possible for her partner. This causes him severe pangs of conscience, making him feel like he’s not a partner despite his best efforts to comply with her every request.

Despite leaving work early, Libby is depicted as a dedicated worker who completes her tasks from home, often arriving at meetings well-prepared with financial and regulatory data. However, unlike her partner, the author deliberately refrains from showing Libby’s investment outside work hours. He is presented as someone deeply immersed in his work and research, spending evenings in front of his laptop. This narrative choice raises questions about the balance of work and personal life for these characters.

Her character knows no bounds. She lashes out at the CEO and responds to him in a very problematic way, especially when he has to change his meeting schedule to accommodate Libby’s availability for the big deal. The implications of these character dynamics are engaging to consider, as one wonders if the CEO’s tolerance is a sign of his leadership or a weakness.

When she refuses to listen, she throws a tantrum like a three-year-old. The author’s attempt to present these outbursts as cool signs of Libby’s professionalism and backbone is unsuccessful. It does a disservice to career women and women who are sexually harassed at work, raising serious concerns about the portrayal of gender issues in literature.

Libby is portrayed as a dedicated advocate for women’s rights, working tirelessly to ensure women feel safe in the workplace. However, her commitment to the cause takes a turn when she throws a severe tantrum during a case where there is a lack of agreement on the appropriate course of action.

The book The Right Thing left me feeling that nothing was right. I was disappointed by Omri and Libby’s behavior, particularly their betrayal of their partners while they were in London. Additionally, I found the attempt to introduce sexual harassment as a subplot unnecessary. The book’s ending was frustrating and unsatisfying, and the title comes across as an outdated form of moralizing that doesn’t resonate with modern sensibilities.

To the book’s credit, the cover is beautiful.