Please scroll down for an English review.
הבלונדינית שחזרה מן הכפור הוא האח הצעיר של זהות בבלונד. לא במובן החמוד של “עוד מאותו דבר”. במובן של ספר שבא אחרי הצלחה, מתאמץ לשחזר אותה, ובדרך מאבד את החן.
הכותרת מנסה להיות קריצה ללה קארה. היא מבטיחה מלחמה קרה. לאו דווקא נוסטלגיה, אלא את מה שהיה אצלו תמיד העיקר: אווירה של פרנויה, אפור מוסרי, אנשים שנעלמים בתוך תפקיד. אצל קרטר זה לא באמת קורה. לא בגלל שהיא “לא לה קארה”. בגלל שהיא לא מחליטה אם היא בכלל רוצה את העולם הזה, או רק את המיתוג שלו.
הפתיחה מצוינת: אלכס וקינגסלי מתעוררים אזוקים זה לזה אחרי שנה שלא התראו. מישהו מנסה לרצוח אותם. זה דימוי שמייצר מתח פיזי, וגם מתח רגשי. ואז מגיע המבנה שמדליק אור אדום: קפיצות בין הווה לעבר, מרדף בהווה והיכרות בעבר, כאילו שהספר מפחד להישאר רגע במקום אחד ולשאת את המשקל של מה שקורה שם.
יש יתרון לסיפור שמדמם בין זמנים, כי הוא מאפשר לבנות את הדמויות. הבעיה היא שהקצב כאן לא “נבנה”. הוא נמרח. האקשן והיחסים מגיעים לשיא מאוחר מדי, בפרקים האחרונים, כשהקורא כבר מותש, לא מרותק. לא כי הוא עבר מסע. כי הוא חיכה שהספר יחליט סוף סוף מה הוא.
והאירוניה, שהיא הדבר שהכי הצחיק אותי, היא שגם אלכס וגם קינג יפים ומוצלחים, כמעט נוצצים. זה יושב הפוך על הריגול של המלחמה הקרה. מרגלים טובים לא אמורים להיראות כמו כריכה. הם אמורים להיות אפורים, חסרי ייחוד, נבלעים. הפער הזה יכול היה להפוך לטענה על ספרות מול מציאות, על פנטזיה מול עבודה מלוכלכת. אבל הספר רק מציץ בזה לרגע, עושה קריצה, וממשיך הלאה.
מה שכן עובד הוא הצד האנושי. קרטר יודעת לשרטט אנשים שחיים תחת אילוצים שלא מאפשרים נשימה. סוד שנדבק לעור. תפקיד שמתחזה לזהות. נאמנות שנבחנת בכל משפט. כשהיא מתקרבת לזה, הספר נוגע. כשהוא מנסה להיות “מותחן” הוא מתבלבל. וכשהוא מנסה להיות “רומן”, הוא לא נותן לרגש מספיק זמן להתייצב.
בסוף נשארת תחושת ביניים, וזה הדבר הכי גרוע בספר שמבקש ריגול. לא מתח חד. לא רומנטיקה שמחזיקה. ספר נחמד, לא יותר. פחות מהודק מהראשון בסדרה, פחות בטוח בעצמו, ובעיקר פחות אמיץ לבחור צורה אחת ולהיות נאמן לה עד הסוף.
הבלונדינית שחזרה מן הכפור/ אלי קרטר
הוצאת ידיעות ספרים, 2025, 300עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Blonde Identity #2
The Blonde Who Came in from the Cold is the younger sibling of Blonde Identity. Not in the cute sense of “more of the same,” but in the sense of a book that arrives after a success, tries to recreate it, and loses its charm along the way.
The title tries to wink at le Carré. It promises the Cold War. Not necessarily nostalgia, but what was always essential in his work: an atmosphere of paranoia, moral grayness, people who disappear into their roles. With Carter, that doesn’t really happen. Not because she “isn’t le Carré,” but because she doesn’t decide whether she even wants that world, or just its branding.
The opening is excellent: Alex and Kingsley wake up handcuffed to each other after a year without seeing one another. Someone is trying to kill them. It’s an image that creates physical tension and emotional tension. And then comes the structure that sets off a warning light: jumps between present and past, a chase in the present and a meet-cute in the past, as if the book is afraid to stay in one place long enough to carry the weight of what’s happening there.
There’s an advantage to a story that bleeds across timelines, because it can build character. The problem is that the pace here doesn’t “build.” It smears. The action and the relationship peak too late, in the final chapters, when the reader is already exhausted, not hooked. Not because they’ve been through a journey, but because they’ve been waiting for the book to finally decide what it is.
And the irony, the thing that genuinely made me laugh, is that both Alex and King are beautiful and accomplished, almost glossy. That sits oddly with Cold War espionage. Good spies aren’t supposed to look like a cover. They’re supposed to be gray, unremarkable, easy to overlook. That gap could have become an argument about literature versus reality, fantasy versus dirty work. But the book only glances at it for a second, offers a wink, and moves on.
What does work is the human side. Carter knows how to sketch people living under constraints that don’t allow them to breathe. A secret that sticks to the skin. A role pretending to be an identity. Loyalty is tested in every sentence. When she gets close to that, the book touches something real. When it tries to be a “thriller,” it hesitates. And when it tries to be a “romance,” it doesn’t give emotion enough time to settle.
In the end, what remains is an in-between feeling, and that’s the worst outcome for a book that wants to be espionage. Not sharp suspense. Not romance with staying power. Just a nice book, nothing more. Less tight than the first in the series, less confident, and above all, less brave about choosing one shape and committing to it.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
