לקראת יובל החמישים, מציג מוזאון המטרופוליטן תערוכת רטרוספקטיבה של פרנק רוברט. צילומי שחור לבן, שצולמו במסע שערך באמריקה בין השנים 1955- 1957.
אמריקה של שנות החמישים במאה ה- 20, נשלטת ע"י שמרנות בביטוייה הגרוע והקיצוני ביותר: גזענות, פחדים משחורים, מקומוניסטים, מסוציאליסטים. מיליטריזם נוקשה ומשגשג. כל אלה יוצרים סתירה עמוקה בין החוקה האמריקאית והתפיסה הנראית של ארה"ב כארץ השוויון וההזדמנויות הבלתי מוגבלות לבין הגזענות החמורה אם בעניין של שחורים, חוקי ההפרדה והלינץ´, או כאשר מדברים על מיעוטים אחרים כמו איטלקים ויהודים.
תקופה, שלא פלא שהולידה מאוחר יותר את הביטויים הרדיקליים של שנות השישים.
מעניין לראות את ההבדלים בין ההיבטים החזותיים במסעו של פרנק רוברט, יהודי גלותי, שברח מאירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השניה, ובין הביטויים המילוליים של אמריקאים מלידה, כמו סטיינבק בספרו "מסעותי עם צ`ארלי" או פיליפ רות ב- "התחתנתי עם קומוניסט". שניהם מציירים תמונה אמינה של הטירוף השמרני וההתפוררות שלו.
זה כמו ההבדל שבין להסתכל על עצמך במראה ובין להיות חשוף להתבוננות חיצונית.
מרחב הסבלנות משתנה בהתאם לנקודת המבט. מרחב התובנה והביקורת משתנים.
כמו ההבדל שבין צילומי הנופים של אנסל אדמס וצילומי הרחוב של פרנק רוברט. ההבדל שבין פסטורליה אמריקנית לבין אמריקה המבעבעת והרותחת בבעיות של מלחמה קרה וזכויות אדם.
לא שאני חס וחלילה מזלזלת ביצירה המונומנטלית של אדמס. הוא לימד אותנו דבר או שניים על מתיחת גבולות היצירה. אבל זה מקום שונה של הסתכלות.
האירוני שבכל הסיפור של פרנק רוברט, שהוא לא מצא מו"ל אמריקאי שיסכים לפרסם את ספר התמונות שלו מאותה התקופה. האמריקאי הממוצע לא מזהה בתמונות את אמריקה שלו.
כשסוף סוף הספר פורסם, קבלת הפנים שעשו לספר היתה נוראית, המבקרים חשבו שמדובר בהשפלה של אומה שלמה. עובדה שגרמה לי להרהר עמוקות על אפשרות הפתיחות הציבורית לביקורת אמנותית.
כנראה זו הסיבה שגם לא מוצאים אמנות ביקורתית אמיתית אצלנו בארץ. הסוג היחיד שמוצאים הוא הכאה על חטא או התעלמות מהמציאות הישראלית שיש לה 2 צדדים ולפעמים שלושה או ארבעה.
קראתי באחד מסופי השבוע של ידיעות, שהם קוראים לזה אמנות מגוייסת ותהיתי מגוייסת למה?
הרי התודעה הישראלית ממילא אטומה לעצמה ולסובב אותה ובמצב כזה אין אפשרות לייצר אמנות ביקורתית.
50 שנים אחרי, והאמריקנים מסוגלים להסתכל לעצמם בלבן של העיניים. דבר שנותן המון תקווה גם לחברה הישראלית. אולי גם אנחנו יום אחד נגדל להסתכל על עצמנו.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
