לא הכרתי את הסופרת או את דמותה טרם קראתי את הסיפורים המקובצים בספר הזה. בדף הספר באתר אפרסמון מציינים שהיא חייה בתחילת המאה ה- 20 בפריז. בכתבות שקראתי על הספר והסופרת, צויין שהיא היתה שכנה של קולט וחייה חיים סוערים מאוד.

בניגוד לקולט שהותירה מורשת ספרותית, רנה ויויאן היא יותר בגדר הערת שוליים בהיסטוריה של הכתיבה הנשית והפמניסטית. אני חושבת שהיא הצליחה לקעקע את המטרות של עצמה באורח חייה הפרוע ובכך שהרוב התייחס לסיגנון חייה הבלתי שיגרתי ופחות לספרות שהיא ייצרה.

אולי גם הכתיבה שלה לא מספיק חדה או דיכוטומית מידי ללא תחומים אפורים שאופיינים יותר למציאות.

17 הסיפורים שבאוסף מביא סיפורים שעוסקים בנשים, ביחסי נשים עם גברים ויחסי נשים עם נשים. רבים מהם מובאים מנקודת מבט גברית. אבל, לא מהסוג החזק אלא מהסוג הנכלולי, פחדני, חלש ומשפיל. מה שהופך את הקריאה לדיכוטומית בין נשים חזקות אמיצות ומוסריות, לגברים חלשים, פחדנים ונקלים.

חלקם נקראים באופן גזעני וחלקם נקראים באופן מיזוגני. אני חושבת שהיא פשוט ניסתה להעביר נקודה, שלא תמיד עברה כמו שצריך.

אולי בעבר הכתיבה היתה מהפכנית, חתרנית, אבל כשקראתי את הסיפורים הם לא היו מספיקים בעיניי. ביחוד כאשר כולם נבללים לתוך עוגה אחת של 17 סיפורים, שמתוכם אולי סיפור אחד או שניים באמת טובים.