Please scroll down for an English review.
האחו החריש את אוזניי הוא ספר שמעמיד פנים שיש לו עלילה, אך בפועל חותר בעקביות תחת עצם הרעיון של עלילה.
החוט הנרטיבי הדק שמחזיק את הטקסט, הוא קשר זוגי בין המספרת לבין אהובה, מוזיקאי כושל, אלים רגשית ופיזית, תנודתי וחרדתי. הקשר הזה משמש כעוגן רופף בלבד: הוא אינו מתפתח, אינו נבחן, ואינו מגיע לשום הכרעה. סביבו נכרכים זיכרונות ילדות, הזיות, חלומות, אפיזודות של אלימות מינית ונפשית, ותיאורים אורבניים קודרים. הכול נשזר זה בזה ללא היררכיה וללא כיוון.
במילים אחרות: יש סיפור מסגרת, אך אין תנועה. יש חזרה, הצפה, והעמקה מתמשכת לתוך אותו חומר רעיל.
חוט העלילה
הספר נפתח ונחתם במסע לילי משותף של בני הזוג. הם נוסעים במכונית, שותים יין, שותקים, מחזיקים ידיים. לכאורה אינטימיות. בפועל, זהו מרחב כליאה נרטיבי, השולט בכלל האפיזודות של הספר.
במהלך המסע נחשפות שוב ושוב סצנות של אלימות רגשית: ניצול כספי, איומים, התפרצויות זעם, וריקון רגשי מיידי שלאחריו פחד קיומי. שיאו של הקו הזה היא סצנת בקבוקי היין, שבה האהוב מבזבז את כספה של המספרת, מאיים, כולא אותה במכונית, ומסיים בהתפרצות הרסנית של שבירת הבקבוקים במרחב ציבורי.
האפיזודה נחתמת ללא השלכות. ללא חשבון נפש. האלימות מתפוגגת כמו ההתקף שהוביל אליה.
במקביל, הקשר עצמו נותר קפוא מינית. יש מגע, יש קרבה פיזית, אך אין מין. האינטימיות מתוארת כמשהו מסורס, מוחזק בכוח. האלימות ממלאת את החלל שבו אמורה להיות תשוקה.
אל תוך הקשר הזה נשפכים גלי זיכרון: שכנים מהעבר, דמויות ילדות פגועות, התאבדות, אלימות, השפלות. המעבר ביניהם אינו נובע מהיגיון נפשי מתפתח, אלא מקפיצה אסוציאטיבית. כל זיכרון נוסף אינו מאיר את הקודם, אלא מוסיף משקל.
האלימות כמרקם קבוע
כמעט כל זירה בספר נגועה באלימות.
אלימות זוגית.
אלימות מינית.
אלימות כלפי ילדים.
אלימות לשונית.
אלימות כלכלית.
הבעיה אינה עצם נוכחות האלימות, אלא האופן שבו היא מוצגת. האלימות אינה נושא לבחינה, אלא חומר גלם אסתטי.
השפה הגבוהה, הדימויים המלוטשים והדיוק החושי משמשים שכבת ציפוי המרככת את הזוועה. כאשר האהוב מספר על מעשה הנקמה המחריד שלו, חירבון על פניהם של הנערים שהתעללו בו בילדותו, התיאור משולב בהכנת ארוחת ערב שלווה. הניגוד הזה אינו מייצר מרחק ביקורתי, אלא מנרמל את הזוועה. הקורא מוזמן להתפעל מיופיו של הניסוח (“פרוסת נקניק ורודה כמו ישבן מולקה”) במקום להזדעזע מן המעשה.
הילדות כארכיון של השפלה
אל תוך הקשר הזוגי נשפכים זיכרונות מבית הילדות. זהו לא “ארכיון נפש” המאיר את ההווה, אלא רצף אפיזודות של ביזוי: התאבדות של שכן, אלימות משפחתית, ובעיקר תיאורים מיניים של ילדים בסיטואציות של כפייה ושליטה קבוצתית.
כך, למשל, סצנת ההשפלה המינית של הילד בחצר הבניין אינה מוצגת כטראומה שיש לה מחיר מוסרי, אלא כטקס ארוך, מפורט, פולחני וכמעט פיוטי. אין קול מתנגד. אין רפלקסיה מאוחרת. גם ברגע החילוץ, כאשר האם מופיעה, אין עיבוד, רק חזרה למצב אפס.
התיאורים המיניים של הילדים אינם רק “קו אדום”. זהו הרגע שבו הניכור של המספרת הופך לשותפות פעילה בזוועה.
ככל שהספר מתקדם, האלימות נעשית צפויה. לא משום שהיא מתונה, אלא משום שאין מדרג. הכול נורא באותה מידה. ההצפה מחליפה משמעות.
הזיכרון שאינו עובד
הספר מרבה לדבר על עבר, אך אינו מעבד אותו.
הזיכרונות אינם נבחנים לאור ההווה, וההווה אינו משתנה בעקבותיהם. אין תהליך של הבנה, אלא שעתוק. המספרת אינה מתרחקת מן הזיכרון; היא שוקעת בו שוב ושוב.
גם כאן, השפה פועלת כמנגנון השהיה: הדיוק, העושר והאורך יוצרים תחושת עומק, אך בפועל אין תזוזה.
פסיכוזה כבחירה סגנונית
הטשטוש המתמיד בין חלום, הזיה וזיכרון מוצג כפואטיקה. אך הוא אינו נובע מקריסה תודעתית אותנטית, אלא מתפקד כרפיון מבני: הכול יכול להופיע, הכול יכול להיעלם, ואין צורך באחריות נרטיבית או אתית. הפסיכוזה אינה מיוצגת כחוויה חיה של סבל, אלא כקישוט רעיוני המאפשר להרחיב את גבולות הזוועה.
בתוך כך, דמותו של האהוב כ“אמן מיוסר” מתגלה כקלישאה עקרה. רגע החסד היחיד שלו, “מחול הסנוניות” בחניון , נותר אפיזודה מבודדת, המדגישה את מה שהספר היה יכול להיות, והסופרת בחרה שלא.
העיר והכישלון
המרחב האורבני, ובמיוחד העיר הישראלית, מתואר כמרחב מנוכר, צפוף, מכוער ואלים. אין בו נחמה ואין בו עתיד. האהוב, האמן שנכשל, מגלם חרדה מתמדת מהתיישנות ומהחלפה. הפחד אינו מפני עוול או עוינות מערכתית, אלא מפני היעלמות האגו. גם כאן אין ביקורת, רק הצבה.
מה נשאר לקורא
בתום הקריאה נותרת עייפות קשה, כמעט בחילה.
לא זעזוע שמוליד מחשבה, אלא מיצוי של הקורא, שנדרש להכיל זוועות ולא מקבל דבר במקומן: לא קתרזיס, לא תובנה ולא תנועה.
הספר אינו מבקש לנסח עמדה כלפי האלימות שהוא מציג. הוא מבקש שנישאר איתה.
זו אינה ספרות שמבקשת להבין אלימות, אלא ספרות שמנרמלת אותה באמצעות שפה גבוהה. הפואטיקה כאן אינה של חשיפה מרפאה, אלא של שהייה מתמשכת בזוועה, עד שהיא חדלה להכאיב והופכת לרקע.
ענת עינהר פיתחה ברומן הזה פואטיקה של התעללות. היא משתמשת בשפה יפה ככיסוי, ובזוועה כנורמה. בסופו של דבר זה אינו ספר אמיץ או עמוק, אלא ספר שמשתכשך ברוע במקום לבחון אותו. הוא מוכיח שלא כל מה שניתן לנסח ביופי לשוני, אכן ראוי שייכתב.
האחו החריש את אוזניי/ ענת עינהר
הוצאת עם עובד, 2025, 174 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Meadow Silenced My Ears / Anat Einhar
The Meadow Silenced My Ears is a novel that pretends to have a plot while systematically undermining the very idea of narrative progression.
The thin thread holding the text together is a romantic relationship between the narrator and her lover, a failed musician who is emotionally and physically violent, volatile, and deeply anxious. This relationship serves only as a fragile anchor. It does not evolve, it is not examined, and it does not resolve. Around it swirl childhood memories, hallucinations, dreams, episodes of sexual and emotional violence, and bleak urban descriptions, all woven together without hierarchy or direction.
In other words, there is a framing story, but no movement. What the reader encounters instead is repetition, saturation, and a deepening immersion into the same toxic material.
The narrative thread
The novel opens and closes with a shared nocturnal journey. The couple drives through the city, drinks wine, remains silent, and holds hands. Ostensibly intimacy. In practice, the car becomes a narrative enclosure, a confined space that governs all other episodes.
Throughout this journey, scenes of emotional violence repeatedly surface: financial exploitation, threats, outbursts of rage, followed by immediate emotional depletion and existential fear. This trajectory culminates in the wine-bottle episode, in which the lover spends the narrator’s money, threatens her, traps her in the car, and ends with a public act of destruction: smashing the bottles.
The episode ends without consequences. Without reflection. The violence dissipates like the fit that produced it.
At the same time, the relationship remains sexually frozen. There is touch, physical proximity, but no sex. Intimacy is portrayed as something castrated, forcibly contained. Violence fills the space where desire should exist.
Into this relationship pour waves of memory: neighbors from childhood, wounded figures, suicide, humiliation. The transitions are not the result of psychological development but of associative leaps. Each memory adds weight rather than insight.
Violence as a constant texture
Almost every space in the novel is saturated with violence.
Domestic violence.
Sexual violence.
Violence against children.
Linguistic violence.
Economic violence.
The problem is not the presence of violence, but how it is handled. Violence is not examined as a subject. It is treated as aesthetic material.
Einhar’s language is rich, precise, and sensorial, but it functions as a cosmetic layer that smooths over horror. When the lover recounts his act of revenge, defecating on the faces of boys who abused him in childhood, the scene unfolds alongside the preparation of a quiet evening meal. This juxtaposition does not create critical distance. It normalizes the act. The reader is invited to admire the phrasing rather than confront the moral implications.
Childhood as an archive of humiliation
The novel repeatedly returns to childhood, but not to process it. What unfolds is not an “archive of the self” but a catalogue of degradation: suicide, domestic brutality, and above all, graphic depictions of children subjected to sexual coercion and group domination.
A disconcerting scene depicts the public sexual humiliation of a boy in a shared courtyard. It is rendered as a prolonged, ritualistic, almost lyrical ceremony. There is no dissenting voice, no retrospective reckoning. Even the moment of rescue, when the mother appears, leads to no reflection, only a reset.
These scenes are not merely transgressive. They mark the point at which the narrator’s detachment becomes complicity.
As the novel progresses, violence becomes predictable. Not because it is subdued, but because there is no escalation. Everything is equally horrific. Saturation replaces meaning.
Memory without processing
The novel speaks incessantly about the past, yet never works through it.
Memories are not re-evaluated through the present, and the present remains unchanged by them. There is no movement toward understanding, only repetition.
Here too, language operates as a delaying mechanism. Density and precision simulate depth, but nothing shifts.
Psychosis as stylistic choice
The constant blurring of dream, hallucination, and memory is presented as a form of poetics. Yet it does not arise from an authentic breakdown of consciousness. It functions instead as structural laxity: anything can appear, anything can dissolve, and no narrative or ethical responsibility is required. Psychosis is not represented as lived suffering, but as a conceptual device that permits the unchecked expansion of horror.
Within this framework, the lover’s figure as the “tormented artist” collapses into cliché. His single moment of grace, a fleeting “dance of swallows” in a parking lot, only highlights what the novel might have been and chose not to pursue.
The city and failure
The urban landscape, particularly the Israeli city, is depicted as cramped, ugly, and violent. There is no refuge and no horizon. The failed artist embodies a fear not of injustice or systemic cruelty, but of erasure, replacement, and the disappearance of the ego. Again, there is no critique, only presentation.
What remains for the reader
By the end, the dominant sensation is exhaustion, almost nausea.
Not shock that generates thought, but depletion. The reader is asked to endure relentless brutality, offered nothing in return: no catharsis, no insight, no movement.
This is not a novel that seeks to understand violence. It is a novel that normalizes it through elevated language. Its poetics are not curative but abusive, lingering in horror until it fades into background noise.
In this book, Anat Einhar develops a poetics of abuse. Beauty functions as camouflage, and cruelty becomes the norm. Ultimately, this is not a brave or profound novel, but one that wallows in darkness rather than interrogates it. It demonstrates that not everything that can be written beautifully deserves to be written at all.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
תודה רבה על הביקורת המושקעת.