For English review, please scroll down.

בעבר, ניסיתי לקרוא את “יוליסס” האיימתני. צלחתי את החטיבה הראשונה, שהיתה כתובה בשפת בני אדם ולא בזרם תודעה והמאמץ ריפה את ידי עד כך שעד היום לא חזרתי לא ל”יוליסס” ולא לספרים אחרים מאת ג’יימס ג’וייס. זרם תודעה, למי שאינו מצויי בנבכי הטרמינולוגיה, הוא סיגנון שבו הקורא (המסכן) חווה את העלילה דרך תודעתו (המופרעת) של הגיבור/ים. לא אחת כתבתי שאין לי שליטה או יכולת הבנה של זרם התודעה שלי, כל שכן שלא אצליח להבין את זרם התודעה של איזה שהוא גיבור דימיוני.

לשמחתי “דיוקן האמן כאיש צעיר”, רובו ככולו אינו כתוב בסיגנון הזה ורק בחלקים קצרים שלו ג’וייס משייף את מה שיהפוך לכישרון הגדול שלו: לבלבל את הקוראים בשטף מחשבות ואסוציאציות בלתי קוהרנטי בעליל.

זהו סיפורו של סטיבן דדלוס, שלטענת הוויקפדיה הוא האלטר אגו של ג’וייס. ב”יוליסס”, דדלוס הוא הדמות המובילה בחטיבה הראשונה, אותה כאמור צלחתי, אומנם בקשיים ופירכוסים, אבל צלחתי. לעומת החטיבה השניה, שנמסרת ממוחו מוכה השבץ של לאופולד בלום, החטיבה הראשונה נראיתה לי בזמנו כמעט נורמאלית.

והנה, עוד לפני שג’וייס החליט לשגע את העולם הסיפרותי בספר מלא פטפוטים והזיות (שהבנתי שחלקן אף מיניות וסוטות, אבל לצערי לא הצלחתי להגיע אליהן בכדי להעיד על כך ממקור ראשון) , הוא פירסם את “דיוקן האמן כאיש צעיר” שבו אפשר ללמוד דרך דמותו של סטיבן דדלוס איך הגענו עד הלום (כשאני אומרת עד הלום אני כמובן מתייחסת לעובדה שהוא פירסם את “יוליסס” שהוא כ- 900 עמודים שחירפנו את שועי העולם עד כדי כך שבמשך תקופה, הוא אפילו נאסר לפירסום והפצה).

“– חטפת משהו בבטן, אמר פלמינג, כי הפרצוף שלך לבן. זה יעבור. – בטח, אמר סטיבן. אבל הוא לא חטף משהו בבטן. הוא חשב שחטף משהו בלב, אם יש דבר כזה.”

“דיוקן האמן כאיש צעיר” עוסק בהתבגרותו של סטיבן דדלוס, בן למשפחה אירית קתולית שירדה מנכסיה. סטיבן נשלח למעין פנימיה קתולית ושם נפשו ורוחו נאבקות מול הרעיונות השמרניים והפנאטיים של הנצרות הקתולית והלאומנות האירית.

המתח הזה שבין לאומיות אירית ונצרות קתולית ילווה אותו גם לתוך יצירתו הגדולה “יוליסס”. כחלק מתהליך הצמיחה שלו כאמן, הוא משתחרר מהדת ומהלאומיות האירית ומתפתח לאמן. הספר משרטט את דרכו ואת צמחיתו הרגשית והרוחנית של ג’וייס.

הספר עוקב באופן ליניארי אחר התפתחותו של ג’וייס כאמן דרך מקטעי אירועים, זיכרונות ודיאלוגים תוך שהם נקטעים מידי פעם במחשבות והירהורים רפלקטיביים של דמותו הבוגרת. מורכבות החשיבה של ג’וייס מתפתחת עם התבגרותו ובאופן תואם גם הכתיבה שלו הופכת עשירה לשונית וסיגנונית ישנם חלקים יפיפיים עד כאב בספר (עד שהוא נכנע לגמרי ומאבד את זה לטובת זרם התודעה הידוע לשימצה).

“הוא עצם את עיניו נים ולא נים. עפעפיו רטטו כאילו חשו בתנועה המעגלית של הארץ ושל נוטריה, כאילו חשו באורו המשונה של עולם חדש. נשמתו נשרה מעולפת אל תוך עולם חדש מופלא, מטושטש, חמקמק כאילו הוא שוכן במצולות ים, עולם שיֵשויות וצורות דמויות ענן חולפות על פניו. עולם, נצנוץ או פרח? הוא נצנץ והרטיט, הרטיט ונפרש, כאור מפציע, כפרח נפתח, נפער בלי הרף לתוך עצמו, מפציע בארגמן עמוק ודוהה ומתקפל כוורד חיוור, עלה אחר עלה וגל אור אחר גל אור, מציף את הרקיעים בפרצים רכים, כל פרץ עמוק מקודמו”

התיאור שג’וייס מספק, מקל על הקורא להבין מדוע נפש צעירה ורגישה כשל ג’וייס מתמרדת ומבקשת להשתחרר מכבליה הדתיים והפוליטיים. חייו בפנימיה תחת משמר קפדני שדומה לכלא, שיטות הלימוד שכוללות התאכזרות, השפלות, בריונות, עונשים גופניים ויסורי מצפון שנובעים משטיפת מח של הכמרים היישועים ביחס למוות ולגיהנום, הם הסבר יותר ממספק. קשה יותר להבין כיצד הוא מצליח להשתחרר בפועל מהדוגמות ומהחינוך השמרני והפאנטי. הוא מתאר את תהליך השיחרור כלידה, כפריחה. זהו רגע השיא, רגע ההתגלות שבו הוא נולד כאמן. בהמשך הוא גם יעזוב את אירלנד.

“כמה מטופש היה רצונו! הוא ניסה להקים שובר גלים עשוי סדר ואלגנטיות כנגד גאות החיים שמחוצה לו ולעצור את הגלים הגואים בתוכו פנימה באמצעות סכר העשוי כללי התנהגות, תחומי עניין וקשרי אחווה.“

שבטעות לא יתקבל הרושם המוטעה, מידי פעם הוא נכנע לחוסר הבהירות, לאסוציאטיביות, אבל מדובר בקטעים שניתן להכיל אותם. בנוסף, לא כל הפרקים מעניינים וחלקם משמימים. בעיקר תיסכלו אותי הדרשות הדתיות שהוא מצטט.

אני חושבת שגם הביצוע הקולי ב”עברית” היה סביר בלבד.

---

In the past, I tried to read the formidable ‘Ulysses.’ The first section was challenging; it was written in human language and was not stream-of-consciousness. The effort weakened my hand to the point that, to this day, I have not returned to ‘Ulysses’ or to other books by James Joyce. However, I still hold out hope that one day I will be able to understand and appreciate ‘Ulysses.’ stream-of-consciousness, for those who are not versed in the intricacies of the terminology, is a style in which the (poor) reader experiences the plot through the (disturbed) consciousness of the hero(es). More than once, I have written that I have no control or ability to understand my stream of consciousness, much less that I will be able to understand the stream of consciousness of some imaginary hero.

Fortunately, “A Portrait of the Artist as a Young Man” is primarily not written in a confusing style. Only in a few short sections does Joyce showcase what would become his remarkable talent for conveying a stream of thoughts and associations that may be difficult for readers to follow.

This is the story of Stephen Dedalus, who Wikipedia claims is Joyce’s alter ego. In Ulysses, Dedalus is the leading character in the first section, a narrative structure I managed to dissect, albeit with difficulty and convulsions. Compared to the second section, which is delivered from Leopold Bloom’s stroke-stricken brain, this section seemed almost normal to me at the time.

Even before Joyce drove the literary world into a frenzy with his complex and unconventional book, he published “A Portrait of the Artist as a Young Man.” In this work, we see through the character of Stephen Dedalus how we arrived at the point of “Ulysses”—a nearly 900-page novel that shocked many and, for a time, was even banned from publication and distribution due to its content; some of which is said to be sexual and quite perverse (though I can’t speak to that from personal experience).

“A Portrait of the Artist as a Young Man” deals with Stephen Dedalus’s coming of age. The son of a Catholic Irish family that has lost its assets, Stephen is sent to a Catholic boarding school, where his soul and spirit struggle against the conservative and fanatical ideas of Catholicism and Irish nationalism.

The tension between Irish nationalism and Catholic Christianity profoundly influences James Joyce’s monumental work, “Ulysses.” As Joyce evolves as an artist, he liberates himself from the constraints of religion and Irish nationalism, allowing him to develop more fully as a creative individual. The novel traces his artistic journey and explores his emotional and spiritual growth.

The book follows Joyce’s development as an artist in a linear fashion, presenting segments of events, memories, and dialogues. These are sometimes interrupted by the reflective thoughts of his adult self. As Joyce matures, the complexity of his thinking grows, leading to a corresponding richness in his writing style and language. The book has painfully beautiful portions, especially until he fully embraces the infamous stream-of-consciousness technique.

Joyce’s description makes it easy for the reader to understand why a young and sensitive soul like him rebels and seeks to free himself from his religious and political shackles. His life in a boarding school under strict, prison-like guard, coupled with teaching methods that include cruelty, humiliation, bullying, corporal punishment, and a pang of conscience stemming from the brainwashing of the Jesuit priests regarding death and hell, provides more than sufficient explanation. It is more difficult to grasp how he manages to free himself from the dogmas and conservative, fanatical education. He describes the process of liberation as a birth, a flowering. This is the culminating moment of revelation in which he is born as an artist. And finally, his departure from Ireland signifies his ultimate liberation.

He sometimes struggles with clarity and associations to prevent misunderstandings, but these sections can be managed. Moreover, not every chapter is engaging; some are pretty dull. I was particularly disappointed by the religious sermons he quotes.

I believe the voice acting in “Evrit” was just mediocre.