סיפור משפחתי, על עלייתו ונפילתו של יוסף לוריא – שהקים אימפריית נדל”ן אבל גם כמו איקרוס הוא התקרב מידי לשמש והתרסק, תוך שהוא משאיר חובות אדירים לאישתו ובתו שנשארות המומות וחסרות ישע מול הבנקים והנושים.

הסיפור נמסר לקורא במהלך יממה אחת שבה גליה מקבלת הכרעה שתשפיע על חייה ועל חיי אימה כאשר היא פוגשת את רם שיבקש להחתים אותה על מסמך למכירת הנכס (מסמך עליו אימא של גליה נמנעה לחתום במשך שנים). הבית רשום על שם גליה, ואין שום מניעה שתחתום על הסכמתה למכירה והסדרת חובותיו של האב, יחד עם זאת בניגוד לאם שעברה תהליך מסויים ועיבדה את האבל, וגם החליטה להימנע מהחתימה, הבת לא עברה תהליך כזה.

כך, הסיפור נמסר בעיקר מנקודת המבט של גליה, הבת, שחזרה לגור עם אימה בבית הענק והמפואר, 13 שנים לאחר פטירת אביה ומנקודת מבטו של רם, עורך דין שאפתן שמייצג את הנושים ומגיע לפגישה עם האם ששוב הבריזה לו. במהלך היממה הזו הסופרת עוברת בתנועות מדודות בין העבר להווה, בין הדמות של גליה, שחקנית לעת מצוא והדמות של רם ופורסת לפני הקורא, כבמניפה את האודיסאה של משפחת לוריא.

מאוד התלבטתי לגבי הדירוג של הספר: מחד יש בו חלקים יפים, הגיגים ומחשבות שמאירים חלקים שלא חשבתי עליהם –

“כריש או סרדין. השאלה הזו המשיכה ללוות אותו מאז. במשך שלוש שנים במשרד הרגיש איך הסנפירים שלו מתכווצים בכל יום כאילו הזרם מכרסם בהם. גם כשעזב ופתח משרד משלו לא הצליח להכריע איזה מין יצור ימי הוא. ולוריא הזה — רם הבין פתאום את המובן מאליו — מעולם לא שאל את עצמו את השאלה הזאת. ידע שהוא כריש כשם שידע שהוא יהודי, ואבא של גליה.”

אכן ביטוי יפה למאזן הכוחות בטבע: כולנו טורפים או נטרפים.

מאידך, יש בו משהו לא אפוי, שמאוד טורד במהלך הקריאה:

בחלקים שונים של הספר, מתערבבת הדמות הבדויה של גליה עם דמות הסופרת ונראה שהן מדברות בקול אחד. אבל בחלק האחרון של הספר, מתחילה להיווצר הפרדה בין הקולות כאשר יותר ויותר קולה של גליה מתחלף בקולה של הסופרת שפשוט הופכת להיות דמות בסיפור וזה הופך להיות הסיפור שלה:

“גליה ממשיכה, אבל אני מסתובבת והולכת משם, מתרחקת מהם ונכנסת אל הבית. הרי כל הסיפור הזה נברא כדי לשוטט בו שוב. אז שוטטתי. כל הרהיטים שזכרתי עוד עמדו שם, אבל כבר התחילו להתרוקן מעצמיותם. במטבח נתקלתי שוב באבא שלי, איציק לוסטיג, עומד בפיג’מה שקנינו לו במקום הפיג’מה הדוחה של בית החולים. האור הצהוב של המקרר התמזג בפניו הצהובים. עד עכשיו, כשהייתי חולמת עליו, לא הצלחתי לגדול מעבר לגיל עשר. כעת אני והוא בני אותו גיל. הוא הוציא חצי אבטיח אל השיש. אני הוצאתי סכין והוא התחיל לפרוס, עמדנו יחד מעל הכיור ואכלנו בשתיקה משולשים של אבטיח מתוק, ומעבר לחלון ירד גשם כבד. אחר כך המשכנו לשוטט בבית. אבא שלי נעמד מול הציור של בלינדר. אני התיישבתי מאחוריו על הספה הלבנה והתבוננו בה כמו שני זרים בגלריה. חשבנו על אימא שלי וחשנו אותו געגוע עמוק וראשיתי אליה.” 

כמובן, שבתחילת הספר מופיע הדיסקליימר הראוי והמתבקש – ” עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי שמיונה של המחברת.” וכו’ וכו’. אבל איך אני כקוראת אמורה להאמין לאותו דיסקליימר, כששעה אחרי אני פוגשת את הסופרת בכבודה ובעצמה עם אביה משוטטים בבית שהוא לכאורה ביתם של משפחת לוריא הבדיונית? באותו הרגע, הדסקליימר הזה הופך לבדיחה וברור לי, כקוראת אינטיליגנטית, שהמשמעות שלו שאצטרך לברור היטב בין האמת לבדיה בסיפור העלילה.

אני לא יכולה לתאר ולהסביר עד כמה זה הורס לי את חווית הקריאה.

אני גם לא יכולה לתאר ולהסביר עד כמה זה מחרב לי את ההנאה, כאשר הסופר נכנס כך פתאום לתוך העלילה וכאשר ההבחנה בין המספר לסופר נשברת. כמו הרבה דברים בחיים שלי, אני אוהבת לדעת את הסקופ, התחום שבו אני שוחה. כך, כשאני מתחילה לקרוא ספר, אני מאוד אוהבת לדעת מראש אם הוא פרוזה או ביוגרפיה.

אני יודעת שזו טכניקה שחביבה על הסופרים בכדי לייצר קשר ריגשי עם הקורא, או להציץ אלינו מתוך העלילה, אבל בעיניי זה רק גורם לי לבלבול וניתוק.

לסיכום, אכן יש משהו מרשים ומאוד יפה. מאידך, אני לא יכולה להתעלם מכך שנותר לי טעם חמצמץ בפה.