​עם פ​​טירתו של מאיר שלו החלטתי לקרוא את ספריו שטרם קראתי. אודה ואתוודה שאני לא מחובבי הספרים של מאיר שלו ולכן גם לא קראתי את כולם.

אהבתי, שני ספרים שלו “שתיים דובים” ו”רומן רוסי”. ביתר הספרים הרגשתי שהוא משחזר את אותה התבנית: מקבץ סיפורים משפחתיים שלא באמת מייצרים עלילה. אני מודעת לכך שאני בין קומץ של חריגים בנוף הזה ושרבים אוהבים את ספריו ואת השפה העשירה שלו.

הספר “בביתו במדבר” אינו שונה במובן זה: רפי מאייר, הדמות המספרת משחזרת סיפורים מילדותו בירושלים בבית שבו שלטו בחייו 5 נשים. הגברים במשפחה מתו בצורות שונות ומשונות והוא לכאורה הגבר היחידי שבגיל 52 נותר לספר את הסיפור המשפחתי.

רפי נמלט למדבר מזרועות התמנון שמכונה בפיו “האישה הגדולה” ובכדי לקחת את השליטה על חייו.

הסיפור המעניין ביותר בספר הוא של אברהם הסתת, שממתין לאהובתו. יתר הסיפורים איכזבו אותי ובמיוחד סיפור יחסיו עם גרושתו, (אה)רונה, שלא היה ברור לי עד תומו.

למרות שהיה שם פוטנציאל, ביחוד בבית שממוקם ליד בית יתומים, בית משוגעים ובית ספר לעיוורים, הרגשתי שאין עלילה בספר ובשלב מסויים די מאסתי בכל הסיפורים הקטנים האלה שלא מובילים לשום מקום.