בבחינת כח עליון הוא מקבץ של ארבעה סיפורים קצרים, כולם על אותו ציר שחוק ובלתי נמנע:
החיים לא מבקשים רשות. לפעמים הם נוחתים ברכות, ורוב הזמן הם מתרסקים עליך כמו פצצה שאף אחד לא טרח להזהיר מפניה.
הסיפור הראשון והאחרון מדברים זה עם זה כמו שני צדדים של אותו שבר.
עידו, גבר שמגדל את החיות של האישה שעזבה, פוגש את אנה, מוכרת נכה שמוכרת גם שקט מסוג אחר.
הקשר ביניהם מתקדם כמו הליכה על זכוכית: מתקרב, נעצר, מדמם בלי שאף אחד מודה בזה.
נרמזת טראומה, שלא נפתרת. היא תחזור בסוף, לסגור חשבון.
ואז מגיע הסיפור השני, החזק בקובץ, ובצדק.
אבנר חכימי, קבלן שמאשים את אלוהים ברשלנותו, מנסה למכור לוועדה גרסה שבה מוות הוא "כוח עליון".
כשהם לא קונים, הוא פונה לחבר הילדות שלו, דדי, שותפו הוותיק לעוולות קטנות ולפחדים גדולים.
שני ילדים שגדלו לעשות רע מתוך שיעמום ונשארו מבוגרים שמצדיקים את זה בשם הנסיבות.
ובתוך כל זה בת עם מוגבלות, מציאות שאין לה הסבר פילוסופי אחד.
זה הסיפור שבו פיש כותבת בלי כפפות. סוף־סוף בלי גינונים, רק אמת לא נוחה.
אחר כך מגיע “תות ולמות”.
פסיכותרפיסט שיוצא מהארון, מתגרש, מאבד אחיזה.
החיים שלו מתפרקים בקצב של קורס מזורז בהתפכחות.
וזה מרגיש בדיוק כמו שזה נשמע, טיפול קבוצתי שבו כולם רוצים תור לדבר, ואף אחד לא מקשיב.
פחות אהבתי. לא כי זה לא נוגע, אלא כי זה לא חדש.
ולבסוף, “לילית – צמחייה מלאכותית”.
מ’, בעלת חנות פרחים, נלחמת על העסק, על החיים, על טיפת חמצן.
עידו הילד (זה מהסיפור הראשון) מוצא אצלה מקלט, והיא שוברת את האמון שלו כדי להציל אותו.
כי לפעמים חמלה נראית כמו בגידה, והצלה כמו סטירה.
בין כל הסיפורים יש חוט דק של קרמה עייפה.
לא "כוח עליון", יותר כמו כוח תחתון שעובד שעות נוספות.
אף אחד לא יוצא מזה שלם, רק קצת פחות פצוע מהצד השני.
פיש כותבת בלהב חדה.
לא מתחנפת, לא מתרצת.
זורקת את הקורא לסצנה בלי חימום, מתוך אמונה שמי שזקוק לרחמים כנראה קורא ז’אנר אחר.
זו כתיבה נקייה, כמעט אכזרית. והאכזריות הזו, למרבה הצער, עושה לה רק טוב.
בבחינת כוח עליון/ ליאת פיש
הוצאת שתיים, 2022, 126 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
