“אמי והמוזיקה” הוא תיאור מרוכז וחודר של מערכת היחסים בין המשוררת צבטייבה ואימה. כלל מערכת היחסים נסובה סביב לימודי המוסיקה והאכזבה של האם מההישגים של הילדה.

האם מנסה להנחיל לילדה את האהבת המוזיקה. היא עושה זאת בדרך של כפייה מעיקה. בין שיעורי פסנתר יומיומיים אינטנסיביים, הקורא לומד על האופן שבו התיסכול האימהי עיצב את עתידה של המשוררת.

על לידת הבת מעיבה אכזבתה של האם מלידת בת ולא בן:

“כשבִּמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכול אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: “לפחות תהיה מוזיקאית.”

מוטיב האכזבה חוזר לאורך הספר בצורות שונות :

“השמיעה שלי שימחה את אמי והיא שיבחה אותי בלי משים, ומיד אחר כך, אחרי כל “כל הכבוד!” שנפלט מפיה, הוסיפה בקרירות: “אבל לך אין קשר לזה. השמיעה היא מאלוהים.” כך זה נשאר אצלי לתמיד, לי — אין קשר לזה, השמיעה היא — מאלוהים. זה שמר עלי הן מפני הערכה עצמית מופרזת והן מפני הטלת ספק בעצמי, וגם מפני כל אהבה עצמית באמנות — אם השמיעה היא מאלוהים.“

והוא מעצב את גורלה:

“אחרי אֵם כזאת לא נותר לי אלא דבר אחד: להיעשות משורר. כדי לפדות עצמי מהמתת שלה — לי, שהיתה עלולה לחנוק אותי או לגרום לי לעבור על כל חוקי אנוש.“

יחד עם הכתיבה היפה, קיימים קטעים שלמים בספר שבהם חשתי שהיא מתפזרת ובכך מחלישה את הפרוזה המשובחת שלה. מבחינתי ההתפזרות הזו פגמה בדירוג שנתתי לספר.

פטיט #

פטיט

---