ארתור ובן נפגשים בכניסה לבית הדואר בניו יורק. ארתור בדרך למשרד עורכי הדין בו הוא מתמחה ובן בדרך לשלוח לאקס שלו את המתנות שנתן לו במהלך הקשר שלהם. ארתור יהודי, בן פורטוריקני ועפים שם ניצוצות.

ארתור, עבר לניו יורק עם משפחתו לתקופה של כחודשיים, מתמחה במשרד עורכי דין שבו עובדת אימו עד שיתחיל ללמוד בקולג’. בן, מסיים קורס קיץ על מנת שיוכל לעלות לכיתת הבוגרים ולסיים את התיכון. ארתור מיד נדלק על בן, ולמרות שאינו יודע את שמו או את מקום מגוריו, המדבקה שעל החבילה נותנת לו רמז בשם הדסון.

כמובן, שגם ניתן למצוא מישהו בניו יורק רק על פי השם שלו (תרשו לי בבקשה – פחחחחחח). אפשר למצוא אותו גם אם זה לא בדיוק השם שלו אלא של האקס שלו. ולכן, ארתור במשך מחצית מהספר מחפש את בן – בדואר, באינסטגרם, אפילו במודעות בקרייגליסט שבהן אנשים מחפשים אנשים אחרים שאותם “פיספסו”. ובסוף הוא גם מוצא אותו. והם יוצאים לדייט ראשון עקום קצת. ואז הם יוצאים לדייט ראשון שני, וגם לשלישי. עד שבחמישי זה מצליח להם.

ישנם המון דיבורים על המילטון (מי זה המילטון? רק לסופרים פתרונים) ואז הם מדברים עוד קצת על המילטון. ולבסוף הם מקנחים עם המילטון (וסליחה על הבורות ועל הגסות אבל WTF, זה ההיי לייט של מערכת היחסים הזאת – המילטון? מרוב שהתעצבנתי אפילו לא טרחתי לחפש מי זה).

אז כן, זה ספר נוער בוגר חביב שעוסק בנושאים חשובים כמו מגדר ומיניות, כמו עשירים ועניים וכמו אתניות וגזענות. אבל, הוא כתוב בחובבנות מסויימת והוא לא לגמרי מספק.

שלושת החלקים שלו לא אחידים ברמת הכתיבה והעלילה. המשיכה ודחייה בין ארתור לבן ממש מתישים (שלא לדבר על המילטון). אבל החלק השלישי נחמד והסוף מציאותי כך שהוא זיכה את הספר ב 2.5 כוכבים ובהחלטה שלא אמשיך לספר הבא.

הדובדבן שעל הקצפת, הקריין שבחרו עברית, עם קול פלסטו ובליעת מילים כך שבהתחלה הייתי צריכה ממש לקרוא את הספר בכדי להבין מה הוא אומר קחו זאת בחשבון.

אם אלה אנחנו #1