For English review, please scroll down.
אינסוף שברונות לב קטנים הוא רומן תל אביבי מאוד, במובן הכי קונקרטי של המילה. מעין, בתחילת שנות השלושים שלה, חיה בשוק פנויים-פנויות שמייצר יותר קשרים מאשר מחויבות. יותר תנועה מאשר בית. היא מדפדפת, יוצאת לדייטים, נשרפת, חוזרת, ומשכנעת את עצמה שהבעיה היא אנשים אחרים, או האלגוריתם, או שפשוט “אין עם מי לדבר”. ואז היא פוגשת את נועם באפליקציה.
נועם מגיע בלי הילה. הוא ספרן, גר עם ההורים, בלי התדמית התל אביבית שמבטיחה חיים "נכונים". זה מוציא את מעין משיווי משקל. היא רגילה למדוד הצלחה בשכירות בעיר הגדולה, בעצמאות שמוצגת כערך עליון, ובעיקר ביכולת להיראות כאילו שום דבר לא נוגע בה. מול נועם המדד הזה נחשף כמו שהוא: פחד. פחד שהמיתוס שהיא חיה לפיו יתפרק.
הקשר ביניהם מתקדם בזהירות. מתקרבים ואז נסוגים. משאירים הכול עמום. מילה אחת יכולה לסגור את הדלת, ואז כבר אי אפשר להיעלם בלי לשלם. כשהדבר הזה חוזר שוב ושוב, הוא נהיה שיטה. הפחד שם כפול: פחד מבדידות ופחד מזוגיות שמכריחה להפסיק לברוח. לכן אנשים משאירים פתח מילוט. העמימות, הגוסטינג, ההיעלמות, הם טכניקה של הישרדות תרבותית, והם פוגעים באנשים בדרך. דרך להישאר “חופשי” בלי להודות בפחד.
נועם נפרד, ומעין קורסת. היא עוזבת את העבודה, מנתקת קשר, יושבת בבית ומידרדרת לדיכאון. אמא שלה דוחפת אותה לחזור למסלול. עבודה בהוראה. הכתיבה תמיד הייתה שם, היא אפילו עשתה קורס בתסריטאות, רק שלא יצא מזה כלום. עכשיו הכתיבה היא דרך לנקות את מה שהתלכלך. דרך לסדר את השברים.
כתב היד מגיע להוצאת שוהם ונוחת על השולחן של דאפי, האקסית המיתולוגית, היום המו"לית הראשית. קו העלילה הזה אמור לקבל נפח. בפועל הוא אמצעי. דאפי קוראת את הטקסט כאילו הוא על מערכת היחסים שהייתה להן, מסתבכת בזה, ואז פורשת. זה לא עומק רגשי, זה סידור של הקוביות בעלילה. גם אצל נועם זה דומה. הנטייה שלו נשארת בשוליים כדי לחבר עוד דמות, עוד הוצאה, עוד מי שעובד על כתב היד. כך זה נהפך לכלי שמזיז אנשים ממקום למקום, ולא למשהו שמזיז את הנפש של הסיפור. וברומן על מיניות ושוק היכרויות, זו החמצה. קו העלילה הזה יכול היה להיות מוקד לחץ. בפועל הוא בעיקר ברגים.
החיים של מעין בדירה תל אביבית עם שותפים הם עוד גרסה של בדידות. יש נימוס. יש "דואגים לך". אבל כשמעין מתרסקת באמת, כשהיא נסגרת בחדר חודשים, מזניחה את עצמה, נעלמת בתוך הזוהמה וההיעדר, אף אחד לא נכנס. ואז מגיע דואר רשום. שליח בדלת. חתימה. אי אפשר להשאיר פתק ולהמשיך הלאה. שותפה אחת נאלצת להיכנס, לקרוא לה, להביא אותה לחתום, ורק אז היא רואה את הקטסטרופה. את מה שאפשר היה לראות מזמן אם מישהו היה מוכן להסתכל. הדאגה הייתה מילה. לא יד.
בשלב הזה אין שום עתיד עם נועם. אין כסף. פתאום השיקול שלו, לגור אצל ההורים, נראה חכם. מעין מבינה את זה מאוחר מדי, דרך החובות והלחץ. היא פונה לאמא שלה בניסיון לעשות את אותו מהלך. אמא שלה מסרבת. היא לא פותחת דלת. היא פותחת ארנק. כסף שמחזיק את מעין מעל המים עד שתתייצב. גבול עטוף בשטרות.
הספר חוזר מדי פעם לבית שבו מעין גדלה. אב אגרסיבי, פחד, דממה שהחזיקה את כולם שקטים. רק מאוחר מגיעה גם ההשערה על פוסט טראומה. ברגעים מסוימים זה כתוב היטב, אבל זה נשאר הסבר. זה לא משאיר סימן במעין. הספר חוזר להווה.
נועם עובד כי הדמות שלו סודקת את המיתוס של מעין. הוא מכריח אותה לראות שהבושה הכלכלית איננה רק כסף, היא כבוד. דירה בתל אביב היא מדליה. מגורים אצל ההורים מוצגים ככישלון, גם כשזו פשוט דרך לשרוד. והספר טוב כשהוא נותן לשיפוט הזה לצאת לה מהפה לפני שהיא מספיקה לקרוא לו "ערכים".
יש רגעים שבהם הספר בוחר בפתרון נוח. המיניות נשארת בעיקר כלי עלילתי, אמצעי לחבר ולסדר את הדמויות סביב כתב היד. יש בה פחות מהות שמעמיקה את הקשר. היא כמעט לא נכנסת לנפש. וגם הציר של האב, עם הפחד והאפשרות לפוסט טראומה, נשאר כרקע. הסופרת מסמנת את זה, ואז חוזרת להווה מהר מדי.
אינסוף שברונות לב קטנים מצליח כשהוא מביט בהווה בלי רחמים: בשוק היכרויות, בבושה הכלכלית, בנימוס שמחליף דאגה, בעיר שמוכרת בדידות במחיר יוקרתי. הוא נחלש כשהוא מתקרב לשורשים שמסבירים למה הדמויות שלו בורחות ברגע שקשר מתחיל לדרוש מהם משהו. ובסוף נשארת אותה תמונה: דור שיודע לתאר הכול, אבל מתקשה להישאר בחדר כשכבר אי אפשר להיעלם.
אינסוף שברונות לב קטנים/ מיכל פיטובסקי
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2025, 288 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Infinite Little Heartbreaks / Michal Pitowsky
Infinite Little Heartbreaks is a very Tel Aviv novel, in the most concrete sense of the word. Maayan, in her early thirties, lives inside a singles market that produces more connections than commitment, more motion than home. She swipes, goes on dates, gets burned, circles back, and convinces herself the problem is other people, or the algorithm, or the fact that there’s “no one to talk to.” Then she meets Noam on an app.
Noam arrives without an aura. He’s a librarian, living with his parents, without the Tel Aviv image that promises a “proper” life. It throws Maayan off balance. She’s used to measuring success by renting in the big city, by independence marketed as a supreme value, and above all by the ability to look as if nothing ever touches her. In front of Noam, that metric is exposed for what it is: fear. Fear that the myth she lives by will fall apart.
Their relationship moves forward cautiously. They get close and then retreat. Everything stays vague. One word can close the door, and then you can’t disappear without paying for it. When this repeats itself, it becomes a method. The fear is double: fear of loneliness, and fear of a relationship that forces you to stop running. So people keep an escape hatch. Vagueness, ghosting, disappearing, and becoming are techniques of cultural survival, and they hurt people along the way, a way to stay “free” without admitting fear.
Noam breaks up with her, and Maayan collapses. She quits her job, cuts off contact, sits at home, and slips into depression. Her mother pushes her back onto a track: a teaching job. Writing was always there; she even took a screenwriting course, but nothing came of it. Now writing becomes a way to clean what got dirty, a way to arrange the shards.
The manuscript reaches Shoham Publishing and lands on the desk of Dafi, the mythical ex, now the publisher-in-chief. This storyline is supposed to gain weight. In practice, it’s a device. Dafi reads the text as if it’s about the relationship they once had, gets tangled in it, and then withdraws. That isn’t emotional depth; it’s moving pieces around a plot board. With Noam, it’s similar. His sexuality stays at the margins mainly to connect with another character, another press, another person working on the manuscript. It becomes a tool that moves people from place to place, rather than something that moves the story's inner life. In a novel about sexuality and the dating market, that’s a missed opportunity. This thread could have been a pressure point. Instead, it functions mostly like screws.
Maayan’s life in a Tel Aviv apartment with roommates is another version of loneliness. There is politeness. There is “we care about you.” But when Maayan truly falls apart, when she shuts herself in her room for months, neglects herself, disappears into filth and absence, no one goes in. Then a registered letter arrives—a courier at the door. A signature is required. You can’t leave a note and move on. One roommate is forced to enter, call her, bring her to sign, and only then does she see the catastrophe, the thing that could have been seen long ago if someone had been willing to look. The concern was a word, not a hand.
At this point, there is no future with Noam. There is no money. Suddenly, his choice to live with his parents looks smart. Maayan realizes it is too late due to debt and pressure. She turns to her mother, trying to make the same move. Her mother refuses. She doesn’t open a door. She opens a wallet, money that keeps Maayan above water until she stabilizes, a boundary wrapped in banknotes.
The book returns now and then to the house where Maayan grew up: an aggressive father, fear, and a silence that kept everyone quiet. Only later does the possibility of PTSD appear. At times, it’s written well, but it remains an explanation. It doesn’t leave a mark on Maayan. The book returns to the present.
Noam works as a character because he cracks Maayan’s myth. He forces her to see that economic shame isn’t just about money; it’s about dignity. An apartment in Tel Aviv is a medal. Living with your parents is framed as failure even when it’s simply a way to survive. The book is strongest when it lets that judgment come out of her mouth before she manages to call it “values.”
There are moments when the book chooses a convenient solution. Sexuality remains mostly a plot device, a means of connecting and arranging the characters around the manuscript. It has less substance that deepens the relationship. It barely enters the psyche. And the father axis, with fear and the possibility of trauma, stays in the background. The author marks it, then returns to the present too quickly.
Infinite Little Heartbreaks succeeds when it looks at the present without mercy: the dating market, economic shame, politeness that replaces care, and a city that sells loneliness at a premium price. It weakens when it approaches the roots, which might explain why its characters run the moment a relationship starts demanding something. And in the end, the image remains the same: a generation that knows how to describe everything, but struggles to stay in the room once disappearing is no longer an option.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
