לספר הזה יש כל כך הרבה פוטנציאל, לו רק הסופר היה מרגיע מכל המנטרות הניו אייג’יות ומהשיחות שלו עם אלוהים, גם הייתי מצליחה להנות ממנו.

זהו סיפורו של תומש. תומר, בן למשפחת חקלאים מהדרום, מלח הארץ שהתגייס לקרבי והתגלגל להיות מאבטח אישים, ביחידה של הכוחות המאבטחים את רוה”מ.

יום אחד, תומש מוצא עצמו מחוץ לשירות, בגלל רשלנות של הדרג הפיקודי (ושל רוה”מ עצמו). האירוע הזה מוביל להדחתו ולחשבון נפש שבעקבותיו הוא מחליט לצאת לדרום אמריקה בעקבות אהובתו גווני.

גווני, היתה אהובת נפשו. בגיל 34 הוא נפרד ממנה בשל החלטתו לדבוק בעבודתו ועתה, משמצא עצמו קירח מכאן ומכאן הוא מבין את החשיבות שלה בחייו.

ובדיוק אז כבמטה של קסם מגיעה אליו פנייה מאיש עסקים דרום אמריקאי שמבקש שהוא וחבריו יאבטחו אותו.

תומש שלרגע לא עוצר לחשוב מקבל על עצמו את העבודה מתוך מחשבה שגם חבריו המודחים יצטרפו אליו. אבל, הם מסרבים וכך הוא מוצא את עצמו בדרום אמריקה עם שני חברי ילדות: האחד מכונאי מקררים והשני סטלן על ששירת בשקם.

ואז מתחילה המסיבה האמיתית.

ראשית, אני חייבת לציין שהספר כולל כמה אפיזודות פארודיות שמעלות גיחוך בעת קריאתן. יחד עם זאת, החפירות הניו אייג’יות והדמות של גווני פשוט חירבו לי את ההנאה.

“גוני גרמה לי להבין שזה אפשרי. בזכותה הבנתי שגם אם לפעמים אין בזה היגיון, מה שאני מרגיש זה בדיוק מה שאני צריך להיות. שהכוח שיצר את כל העולם התכוון בדיוק לזה. הוא לא רצה שנתזז את עצמנו לדעת בתוך איזו קריירה חסרת סיכוי, הוא רצה שנתערבב, שנראה דרך האחר את עצמנו, שנדע לסמן את היכולות שלנו ולהשתמש בהן בשביל לעשות טוב לאחרים, ובעיקר שנדע לקבל את השינוי ולהתמסר לו; להבין מתי נגמר משהו אחד, ולשחרר אותו בשביל שיבוא משהו חדש.”

ומילא התובנות האלה לחיים מאושרים היו מופיעו במשורה. לא, הן מנקדות את הפרקים כמו אבעבועות רוח שלא מפסיקות להתפשט ולגרד עד שהאדם אומר חלאס די, כמה אפשר לגרד בלי שיווצר פצע?

נכון שהדמות של תומר בנויה היטב, אבל כל ההירהורים האקזסטינציאלים האלה ממש לא יושבים עליה טוב.

מעבר לכך הסופר מנסה בקול ענות חלושה להעביר ביקורת על תרבות הש.ג שפושה במחוזותינו ועל האופן שבו המדינה מתייחסת לתושבי הדרום אבל הביקורת הזו, כפי שכתבתי, היא ממש בקול ענות חלושה ולא מתפתחת למשהו מעבר לכך.