הקריאה השניה של הספר היתה איטית יותר לא בגלל שלא נהנתי מהכתיבה העסיסית של אצ'וריה, אלא שנקודת המבט שלי השתנתה ממרום גילי ולאחר 12 שנים מהקריאה האחרונה , אני כבר לא אם צעירה והילדים מזמן מאפשרים לי לישון לילה שלם (חוץ מתקופת החופש הגדול שבה הם חוגגים לילות לבנים במשחקי רשת מחורפנים). עברתי על הסימונים שלי, בחלקם השתאתי, בחלקם הזדהתי, מה שברור לי שהספר ממש דיבר אלי.
"לזיכרון גחמות משלו: הוא יהיר ונותן או לוקח בלי סיבה הגיונית. ולפעמים הוא מוציא מחושך לאור עבר שלפתע הוא הווה , ועד אז לא היה קיים…והופך את העובדות כאילו הן מעיל משומש. אבל האם אנחנו באמת זוכרים את כל זה? אולי רק דמינו, או אולי הרכבנו סיפור מפרטים מסוימים, ואחר כך הוספנו פרטים אחרים שנמצאים רק בדמיוננו?
אצ'וריה עושה בדיוק את זה, בספר שכולו מסע אל הזיכרון, כותבת אווה אגויו, אם צעירה, לבתה אמנדה, את ההיסטוריה הנשית המשפחתית ובעיקר את ההיסטוריה הפרטית שלה עד להווה. במהלכו היא מתעדת את נסיבות הולדתה של אמנדה. הכתיבה נעשית במקביל לאישפוזה של אמה של אווה בטיפול נמרץ וכשהיא על סף מוות, עקב דלקת לבלב שהסתבכה. הכתיבה היא אקט מזכך שמעלה את הזיכרון לפני השטח ומאפשר לה להתמודד עם המציאות שלה כאם צעירה ועם אישפוז אימה על סף מוות.
אווה היא סופרת של רב מכר אחד שעסק בהתמכרויות (נושא שמאוד קרוב לליבה עקב היותה בעצמה אלכוהליסטית) ושלושה ספרים כושלים שלא הצליחה לפרסם. היא צעירה בלונדינית עם חזה שופע שמדמה אותה לברבי או שפנפנת פלייבוי, דימוי עצמי כל כך נמוך שדשא גזום נראה גבוה יותר מהדימוי העצמי שלה שסובל חבטות מאחיה ומהגברים המתעללים שאיתם היא מנהלת מערכות יחסים. אחיותיה נחשבות ליפיפיות כהות והיא נחשבת לבינונית שבנשות המשפחה.
הספר הוא כתב אשמה ביקורתי וחריף לא רק כנגד החברה ועוולותיה כנגד הנשים, הסטיגמות והתוויות שהחברה מדביקה לנשים מסוגים שונים שכולאים אותן בדימוי שהודבק להן ולא מאפשרים להן לפרוץ אותו, אלא כנגד הנשים עצמן שמסכינות עם הדימוי ועם האינדוקטרינציה החברתית והכלא החברתי. היא מתארת את היחס המזלזל לנשים לא רק כשהן צעירות ויפות אלא גם ככל שהן מתבגרות ומזדקנות:
"היא מספרת לי שלא מזמן היא הלכה לרופא לבדיקה כללית והרופא אמר לה שהיא צריכה לעבור בדיקת דם וחתם לה על ההפניות. אבל כשהוא שאל אותה לגילה והיא ענתה "שמונים", הרופא קרע את כל הטפסים ואמר לה לשכוח מהבדיקות. "הוא בטח חשב, הזקנה הזאת ממילא תמות מחרתיים, אז למה לבזבז כסף על בדיקות…"
הספר הוא גם תיאור בוטה של האופן שבו הנשים מאבדות את עצמן וזהותן בשני מצבים: במצב של התאהבות שמטשטשת את המודעות שלהן ולאחר לידה. בשני המצבים אין תרופה, רק הזמן שחולף מחזיר את העצמיות לאישה.
אין לי ספק שאצ'וריה היא סופרת אינטיליגנטית, משעשעת ומעניינת, אבל אני לא יודעת אם הספר מתאים לגברים. הוא בהחלט ידבר לנשים בעיקר נשים שילדו. יש בו קטעים משעשעים, קטעים נוגעים ללב, מכמירים לב, ויש בו קטעים של ברברת חופרת שרק נשים יבינו ללב הגיבורה. היא אומנם שוברת סטיגמות ומיתוסים, אבל לעיתים היא שוטחת נכסי צאן ברזל באופן כל כך מבורדק שצריך סבלנות של ברזל כדי להגיע לפואנטה.
וציטוט אחרון (הספר הזה מלא במשפטים שאפשר לצטט כי היא כותבת כל כך אינטיליגנטית ):
הכאב שלי יציב, כמו המצב שלה, בלי צעקות או דמעות, כאב שנושאים מבפנים, כשהלב דולף לאט לאט בלי לרצות, כמו סיר סדוק.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
