שם הספר מבוסס על פתיחה של מכתם של אבן עזרא. המכתם מתחיל כך :

” אֲחוֹת שֶׁמֶשׁ בְּלֵיל אֹפֶל עֲרוּכָה – / וְאֵיךְ שֶׁמֶשׁ תְּנוֹצֵץ בַּחֲשֵׁכָה?”

וזה החלק היפה ביותר בספר הזה שיש לו כל כך הרבה פוטנציאל שיורד לטמיון בגלל המון דברים, אבל בעיקר בגלל שהכתיבה של בורשטיין טכנית מצויינת, אבל רגשית, רגשית, למה הוא מתעקש לייצר ניכור, קור, שמקפיאים את הלב, שלא מאפשרים לכתיבה לעבור את מחסום הלב שלי.

זהו סיפורו של אורי, שיום שישי אחד מגיע לאביו לקבל הסברים על אפיזודת התאבדותה של אחותו דורית.

אבל זה לא רק הסיפור של אורי, זה סיפור על בגידה כפולה משולשת ומרובעת: בגידת הגוף של אורי שכליותיו קרסו ונדרשת לו השתלה, בגידת אביו שמתחרט ובורח ביום ההשתלה, בגידת הוריו שלא סיפרו לו במשך חודשיים על התאבדות אחותו ובגידת אחותו שהתאבדה (ולא אספר למה כי זו הפואנטה של הספר ).

זה גם סיפור משפחתי: הסיפור של דורית אחותו, של אביו עמוס ושל אמו ריטה ושל מערכת היחסים העדינה בין הצלעות של המרובע הזה שעכשיו הפך למשולש, לאחר שאחותו התאבדה.

כל כך הרבה פוטנציאל, כזו כתיבה יפה אבל עדין כישלון מוחלט בעינייני הלב והרגש.