קראתי את הספר פעמיים. בפעם הראשונה במהלך שנת 2017. בפעם השניה בשנת 2021. הספר הוא אוסף של סיפורים קצרים והוא זכה בפרס ספיר לשנת 2023.

בקריאה חוזרת, 3 סיפורים מתבלטים מעל כולם: הסיפור הראשון שפותח את הקובץ העוסק בדוד מלכיאל והמיתות השונות והמשונות שלו.

הסיפור שעוסק בדוד לוי ושביתתו מול מפעל הפיס בתואנה כי זכה בהגרלה.

והסיפור גלויה מוולאדזה שעוסק באופן מופלא בשימור הקשר בין העבר להווה לאחר מלחמת העולם השניה.

בהמשך גם אהבתי (שוב- כנראה אני עקבית בטעם שלי) גם את טאקוב והסביבה שעוסק במאבק האיתנים של מתרגם אחד לספר את ההיסטוריה האמיתי של העיר שנכחדה במלחמת העולם השניה, בזמן שמנהל העמותה לזיכרה של העיר מתעקש, ממניעים אישיים, לטשטש את האירועים.

מנקודת מבט בוגרת, אני גם חושבת שבעבר אולי החמרתי בניקוד הספר ולכן תיקנתי את הציון ל 3 כוכבים.

---

עוד אכזבה מהסופר החביב עלי. 17 סיפורים קצרים, שהמשותף להם הוא זיכרון והיסטוריה ויחסי הורים וילדים.

לא אהבתי את רוב הסיפורים בקובץ שאין להם שום פואנטה. הבחירה לקבץ כל כך הרבה סיפורים יחד שגויה מיסודה כשאין מה שיבחין בינהם ויגרום להם להבהיק ולנצנץ.

אהבתי את הסיפור “היסטוריה” שנשא בחובו הבטחה. האח מלכיאל מורד באביו ועוסק במחק היסטורי עד ליום שבו מתחילות להגיע הבשורות על מיתותיו השונות.

סיפור אחר שאהבתי הוא “שעונים” שעוסק בניסיון של אב לתקן את שעון הקוקיה על מנת לרצות את אמו. כשהוא טובע השעון נותר כמזכרת לאב.

אהבתי את “טאקוב והסביבה” על מלחמתו של צעיר לשמור על הנאמנות והאמת ההיסטורית של אירועים מסויימים בעיירה.

והאחרון שאהבתי “גלויה מוואלדזה” העוסק באב נוקשה המחנך את שלושת בניו באוירה אנטישמית בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה. הבן השני נשלח לא”י בתקווה שהמשפחה תצטרף אליו, אבל מאורעות שונים מובילים לכך שהם נשלחים לעיירה בשם וואלדזה משם הוא מקבל גלויה אחרונה ומאז הם נעלמים מחיו.

לדעתי הוא גם לא היה ראוי לפרס ספיר. הספר הזה הוא אחד החסרים והצולעים שכתב ולמרות השפה היפה וההברקות הרעיוניות הוא לא מתעלה לשואה שלנו שהוא הפסגה של היצירה של גוטפרוינד.

---