​קראתי 3 ספרים מאת אן פאצ’​​ט והספר “אדונית השקרנים” הוא הספר הרביעי שאני קוראת.

הספרים הראשון -בל קנטו, והשני- State of Wonder (תורגם כ”נהר הפלאות”), היו טובים בעיניי. לא העיפו אותי, אבל הם בהחלט היו קריאים וטובים.

הספר השלישי שקראתי, The Dutch House (תורגם כ”הבית ההולנדי”), היה טוב מאוד. ניכרה בו בשלות רעיונית וטכנית ומאוד נהנתי מקריאתו.

ואז הגיע תרגום “אדונית השקרנים”, שלמעשה הוא ספר הביכורים שפירסמה פאצ’ט בשנת 1992, והחלטתי לקרוא אותו. לא יודעת מה עבר במח שלי כשהחלטתי לעשות את זה, ואין לי מושג למה ציפיתי. אבל התחלתי לקרוא ולאחר פתיחה חזקה הבנתי את הטעות שעשיתי.

פאצ’ט היא מסוג הסופרים שמתבגרים בחן, הכתיבה שלהם מצטללת, המסר ואיכויות העלילה משתבחים. הספר הראשון שפירסמה לא מתקרב למשהו שהייתי מזהה עם לב העבודות שלה.

זהו סוג של סיפור משפחתי המלווה בסיפור התגלות : בגיל 22 נוטשת רוז את בעלה תומס ויוצאת לדרכים. היא בהריון , הוא לא יודע על כך, והיא שוקלת למסור את הילד שיוולד. היא לא רוצה להמשיך לחיות עם תומס, רע לה, למרות שהוא מצטייר כגבר נפלא ואוהב.

רוז מחכה לאות אלוהי. לפני היציאה למסע היא מתייעצת עם הכומר שמספר לה על מנזר סיינט אליזבת’ שנותן מחסה לנשים ונערות במצבה והיא מחליטה ברגע להגיע למנזר הזה.

רוז יוצאת לנדודיה ולבסוף מגיעה לעיירה קטנה בשם האביט שבקנטקי, שם היא מצטרפת למנזר סנט אליזבת’ עליו הכומר סיפר לה. זהו בית לנשים ונערות בהריון שאינן נשואות ושמבקשות למסור את התינוק שלהן. 

“כשהמעיין הציל את חיות המשק ג’ורג’ שמר זאת לעצמו, כי לא רצה שיחשבו שהוא טיפש, אך כשהמעיין הציל את חיי בתו חש צורך להפיץ את הבשורה. הוא יצא לרחובות האבּיט וסיפר מה ראו עיניו. תחילה מיאנו אנשים להאמין, אבל כשנתקלו בקשיים ניגשו גם הם למעיין, ונוכחו באמת. השמועות על מה שאירע התפשטו מפה לאוזן. עד מהרה הגיעו לשם אנשים אפילו ממיסיסיפי. האמת התעוותה מסיפור לסיפור, ועם הזמן צצו שם כל מיני פיסחים שרצו ללכת ועיוורים שרצו לראות. המעיין לא מרפא הכול, אמרו אנשי העיירה. לא יפה לבקש כל כך הרבה. ואז מת ילד אחד ממש על שפת המים. עד כדי כך חולה היה כשהוריו הביאו אותו. עכשיו הוא קבור בהאבּיט, מרחק שלוש מאות קילומטר ממשפחתו.”

למנזר סנט אליזבת’ ישנה היסטוריה שנמסרת לקורא בפתח הספר. מדובר בפרק משובח ומצויין שאחריו הדברים רק יתדרדרו.

האם מדובר בבית חם או בכלא זמני, את זה הקורא יצטרך להחליט. מה שברור הוא שמדובר במקום שמאפשר לבנות שחיות בו להתנהל בשקט יחסי עד הלידה ושהמקום מתנהל בבדידות מהקהילה בה הוא שוכן כנטע זר.

חייה של רוז במנזר מביאים עימם סוג של שלווה. לא ברור אם היא מקבלת אות אלוהי שהיא כל כך ציפתה לו, אבל היא לומדת לבשל ופוגשת שתי חברות נפש. האחת היא הנזירה אוונג’לין בשלנית ובעלת יכולות חיזוי שהיתה דמות משנית מעניינת הרבה יותר מרוז.

היא גם פוגשת בבן, אב הבית ומסכימה להינשא לו וחייהם מתנהלים בשיגרה שלווה עד שרוז שוב נעלמת.

לכל אורך השנים רוז מסתירה היטב את הסודות שלה. למעשה הם לא סודות כאלה גדולים, מדובר בסוד אחד והקורא מכיר אותו כבר מתחילת הספר.

גם לבן ישנם סודות אותם הוא מסתיר, את הסודות שלו הקורא ילמד בפרקים המסופרים מזווית הראיה של בן. 

 כך שניהם חיים תחת מעטה של סודות שעוד שניה יתפוצצו ודבר לא קורה. הסודות של בן מנהלים את חייו ולמרות אהבתו לרוז הוא לא מצליח להשתחרר מהם ונכנע לכל שטות שלה מהפחד שהיא תעזוב. מה שקורה בכל מקרה.

גם בהיעלמות השניה של רוז, הסודות שלה לא נגלים והיא לוקחת אותם איתה כשהיא משאירה אחריה לבבות שבורים וכואבים, כך שמטרת הספר לא ברורה בכלל. כך גם לא ברורה המטרה של הסופרת לשכן את הדמות הראשית במינזר.

מוטיב ההיעלמות והסודות יחזור בספר State of Wonder , אבל שם לפחות יהיה עיבוד של המסר ולהיעלמות והסודות תהיה מטרה. בספר הזה, שהוא הראשון שפירסמה, מעבר להיות הדמות של רוז נרקסיסטית ומרוכזת בעצמה, בעיניי ממש ילדותית שלא התבגרה, בלתי נסבלת ולא מעניינת, מעטה החשאיות לכאורה לא מוסר. 

אם אתם חובבי אן פאצ’ט בוודאי תמצאו את הספר מהנה ונעים לקריאה – כמו שקראתי בסקירות שכתבו עליו (לא שברור לי מה בדיוק נעים לקריאה בו, הדמות של רוז פשוט בלתי נסבלת).

 אבל אם אתם לא חובבי פאצ’ט, ואתם עדין רוצים את החלק הטוב בו, תקראו את הפרק הראשון שמופיע באתר ותחסכו לעצמכם קריאה מיותרת.

משפט על הקריינות בסטוריטל, חלק מהאכזבה שלי נובעת מהקריינות שהיא ממש לא מוצלחת ולא מתאימה לא לדמות ולא לספר.

איכות אודיו – בעעעע ממש לא