For English review, please scroll down.
הרומן ההבטחה מאת דיימון גלגוט התחיל עבורי כחידה. בתחילת הקריאה לא הצלחתי להבין את ההתלהבות הרבה סביבו: הסגנון נדמה יבשושי, העלילה מפורקת לפרקים נפרדים, והמעבר בין התודעות השונות של הדמויות נעשה באופן כמעט גס ולעיתים מבלבל. אבל ככל שהתקדמתי, התחוור לי שהכוח של הספר נעוץ דווקא במה שהוא לא עושה: הוא לא מנסה לרגש, לא מחפש להזדהות, לא מסביר את עצמו, ולא מתנצל. במקום זאת, הוא מציע קריאה איטית ומורכבת, שבה עומק רגשי חבוי צף לאט מתוך הסדקים.
העלילה נפרשת סביב משפחת סווארט, משפחה לבנה מדרום אפריקה שאינה עשירה אך נמנית על השכבה הפריבילגית. היא נעה על ציר זמן ליניארי לאורך ארבעה עשורים, כשכל פרק נפתח במותו של אחד מבני המשפחה, וסביבו נפרמות מערכות היחסים, הזיכרונות, וההבטחות , ובעיקר אלה שלא קוימו. במרכז הסיפור עומדת הבטחה שניתנה לסלומה, המשרתת השחורה, שתקבל את הבעלות על הבית שבו גרה. זו הבטחה שאמה של המשפחה מבטיחה על ערש דווי, אך היא נשכחת שוב ושוב על ידי שאר בני המשפחה , למעט הבת הצעירה והמוזרה. העלילה אינה בנויה בקווים ברורים אלא מתפתחת כמסכת חיים: התפוררות איטית של משפחה ושל דור, על רקע מציאות דרום־אפריקאית שמנסה להתנער מהעבר אך נותרת כלואה בו.
התמות המרכזיות אינן מוצהרות, אלא מתפתחות מהשוליים: גזענות סמויה, מורשת האפרטהייד, אטימות מוסרית, קריסת מוסדות משפחתיים ודתיים, והפער בין צדק אישי לצדק חברתי. גלגוט לא מטיף, הוא פשוט מציג. ההבטחה שבכותרת איננה רק התחייבות קונקרטית לסלומה, אלא מטפורה רחבה יותר להבטחה המוסרית של דור, של מדינה, של רעיון השחרור. זו הבטחה שלא מתממשת, לא כי אי אפשר, אלא כי נדמה שאף אחד לא באמת אכפת לו.
רוב הדמויות – מלבד אולי אמור, הבת הצעירה, נעות בין אדישות לסלידה. הן אינן סימפטיות: קטנוניות, אנוכיות, חסרות אמפתיה. גם אמור, שאמורה לשאת את נס המצפון, לא חפה מהיסוס, שתיקה ופחד. אין כאן גיבור ברור ואין דמות עוגן. אבל דווקא הבחירה הזו, להרחיק את הקורא, מאפשרת מבט מפוכח, כמעט עיתונאי, על מציאות חברתית־משפחתית שתקועה במקום.
כתיבתו של גלגוט מדויקת, בעלת קצב ייחודי, ולעיתים משתמשת בטכניקת זרם תודעה , אך באיפוק. המעברים בין התודעות נעשים לעיתים בלי אזהרה, והקריאה דורשת ריכוז. יש בסגנון אירוניה יבשה, כמעט צינית, וניצוצות לשוניים שלא מתחנפים לקורא. יש בזה משהו קר ומחושב, וזה בדיוק מה שמעניק לו עוצמה.
ההבטחה הוא רומן חריף, לא מתחנף, שמצליח לזקק רגעים אנושיים קטנים כתמונת מראה של חברה שלמה. הוא לא עשה לי נעים בלב, אבל כן גרם לי לחשוב. זה לא ספר שמתאהבים בו , זה ספר שנשאר. וככל שהתרחקתי מהקריאה, כך מצאתי את עצמי חוזרת אליו במחשבה, כמו לפצע ישן שלא מגליד.
ההבטחה/ דיימון גלגוט
הוצאת חרגול, 2022, 261 עמודים
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Promise began, for me, as something of a riddle. At first, I couldn’t quite understand the hype. The tone felt dry, the plot fragmented, and the abrupt shifts between different characters’ perspectives were jarring and, at times, confusing. But as I continued reading, I realized the novel’s strength lies precisely in what it avoids: it doesn’t try to move you, seek identification, explain itself, or offer apologies. Instead, it demands slow, deliberate reading. Its emotional power simmers beneath the surface and only gradually reveals itself through the cracks.
The story centers around the Swart family—a white South African family that isn’t wealthy but still occupies a position of privilege. The narrative unfolds linearly over four decades, with each chapter beginning with the death of a family member. Around each death, the web of relationships, memories, and broken promises begins to unravel—chief among them, a promise made to Salome, the Black housekeeper, to be given ownership of the home where she lives. It was a promise whispered by the dying mother, and repeatedly forgotten or denied by the rest of the family—except by the youngest, most peculiar daughter.
There’s no tightly woven plot here, no clear narrative arc. Rather, the novel reads like a quiet chronicle of lives slipping through time: the slow disintegration of a family and a generation, against the backdrop of a South Africa attempting to shed its past while remaining deeply entangled in it.
The book’s themes don’t announce themselves; they emerge at the edges—latent racism, the lingering legacy of apartheid, moral numbness, the collapse of familial and religious institutions, and the dissonance between personal justice and collective responsibility. Galgut doesn’t preach; he lays the world bare. The “promise” of the title is not only the literal vow made to Salome, but also a broader metaphor for the moral promise of a generation, a country, an ideal of liberation. A promise that remains unfulfilled—not because it can’t be kept, but because no one seems to care enough to honor it.
Most of the characters—perhaps except Amor, the youngest daughter—drift between indifference and pettiness. They are not likable. They are self-absorbed, petty, and unable to see beyond themselves. Even Amor, who seems to represent a flicker of conscience, is plagued by hesitation, silence, and fear. There is no true emotional anchor here. And yet, that distance creates a raw, unsentimental perspective—a nearly journalistic gaze at a family and a society frozen in place.
Galgut’s prose is precise and rhythmically distinct. He occasionally employs stream-of-consciousness techniques, though with restraint. Shifts in perspective happen within a single sentence, often without warning, and the reader must remain attentive. His style carries a dry irony, sometimes even a cynical edge, and his sharp linguistic turns resist any kind of literary sugarcoating. There’s something cold and deliberate in the way he writes—and it’s exactly that which makes it powerful.
In the end, The Promise is an unflinching, unadorned novel that captures small, human moments and refracts them into a portrait of a society as a whole. It didn’t warm my heart, but it did make me think. It’s not a book you fall in love with—it’s a book that stays with you. And as I moved further away from the final page, I found myself returning to it in thought, like an old wound that hasn’t quite healed. In literature, that’s no small feat.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
