משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו

For English review, please scroll down.

(או: ככה זה כשאין באמת לאן לנסוע)

קראתי את משאלה אחת ימינה בתחושת חיבה – אבל גם לא מעט תסכול.
זה לא ספר רע. הוא כתוב היטב, קולח, נעים. יש בו את כל מרכיבי הישראליות שאנחנו מכירים: ארבעה גברים שהם חברים עוד מהתיכון, פגישות מוצ"ש עם קלפים, מילואים, כדורגל, התבגרות איטית (מאוד), שיחות עקיפות על רגשות, וכמובן – אהבה אחת בלתי מושגת שמרחפת כמו שיר רקע לכל החיים.

המספר, יובל פריד, מאוהב כל חייו ביערה. היא בחרה בחבר שלו. הם התחתנו, הם בדרך להביא ילדים – והם כולם נשארים חלק מאותה חבורה.
ויובל? הוא נשאר לבד. תקוע. לא מתקדם. לא מקים משפחה. לא משתחרר. כאילו התקיעות עצמה הפכה לדרך חיים – לא רק תוצר הנסיבות, אלא כמעט אידיאולוגיה.
וזה, אם לומר בכנות, כבר היה פחות רומנטי ויותר מתסכל.
כי כמה אפשר להחזיק סיפור שבו הדמות הראשית פשוט מסרבת לזוז?

אבל לא רק הוא – גם שאר החבורה לא באמת משתנה. כולם נשארים לכודים באותו מעגל מוכר, כאילו אין להם רצון – או יכולת – לצאת ממנו.

הספר נפתח בעו״ד בשם צ'רצ'יל, שנקרא לאסוף את חפציו של יובל פריד – ביניהם כתב יד שהוא מתבקש לערוך. הקוראים לא יודעים מה עלה בגורלו של יובל, וגם אין דרך לשאול אותו – וזה יתבהר רק בפרק האחרון.

נבו שותל כאן הבטחה לדרמה – ואז פשוט שוכח להשקות אותה.
הפוקוס עובר לרקע: מערכות יחסים, שיחות גבריות, געגועים – ולא לתוצאה או קונפליקט אמיתי.

וזה אולי שורש הבעיה: משאלה אחת ימינה מרגיש כמו חיים שלמים שלא מתרחשים.
העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, פשוט מדשדשת לאורך נתיב מוכר של חברות גברית – כזו שלא נוגעת עד הסוף, לא נשברת, ולא נבנית מחדש.
אנחנו רואים את ההווה, מציצים לעבר, אבל לא באמת מרגישים תנועה קדימה.

יש קטעים יפים, כתיבה מדויקת, רגעים של אינטימיות גברית שמצולמים בזווית רכה ומוכרת.
אבל בסופו של דבר? משאלה אחת ימינה לא נסע שמאלה, לא המשיך ישר – פשוט נשאר באותו מקום.
וזה בדיוק מה שגרם לי לנקד אותו ב 3.5 כוכבים. ככה זה שהספר לא הולך עד הסוף.

משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו

הוצאת כנרת זמורה דביר, 2007, 336 עמ'

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐⭐

דירוג: 3.5 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐⭐⭐

דירוג: 5 מתוך 5.

(Or: What Happens When There’s Nowhere Left to Go)

I read World Cup Wishes with affection. But also with more than a little frustration
It’s not a bad book. It’s well written, flows nicely, even pleasant. It’s got all the classic ingredients of Israeli masculinity we know so well: four men who’ve been friends since high s,chool, Saturday night card games, reserve duty, soccer, extremely slow emotional growth, indirect conversations about feelings, and of course – one impossible love lingering in the background like a lifelong soundtrack.

The narrator, Yuval Farid, has been in love with Ya’ara his whole life. She chose his friend. They got married, are expecting a child, and remain part of the same tight-knit group.
Yuval? He stays alone. Stuck. Not moving forward. No family, no closure, just this endless loop of unfulfilled love that starts to feel less like bad luck and more like a life philosophy.
And frankly? It’s more frustrating than romantic.
How long can a story go on when its protagonist refuses to budge?

But it’s not just him – none of the group changes. They all remain caught in the same familiar circle, as if they lack the will – or the ability – to break out of it.

The novel opens with an attorney named Churchill, tasked with collecting Yuval’s personal belongings – including a manuscript he’s asked to edit. Readers don’t know what happened to Yuval, and there’s no way to ask him – that will only become clear in the final chapter.

Nebo plants the seed for a dramatic arc – and then promptly forgets to water it.
Instead, the narrative shifts to the background: relationships, male conversations, nostalgia, rather than an actual conflict or emotional climax.

Perhaps that is the root of the problem: World Cup Wishes feels like an entire life that never really comes to pass.
If you can call it that, the plot meanders along a familiar path of male friendship that never quite touches bottom, never breaks apart, and never rebuilds into something new.
We see the present, peek into the past – but there’s no absolute forward motion.

There are some beautiful passages, precise writing, and moments of masculine intimacy captured in a soft and familiar light.
But in the end, the book, which is called in Hebrew One Wish to the Right, didn’t turn left or go straight—it simply stayed where it was.

That’s exactly why I gave it 3.5 stars. Sometimes, not going anywhere is the biggest letdown of all.

sivi

אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

See Full Bio