כשראתי את תלמי הכתב חרוטים בעורה של Ariana Page Russell , לא יכלתי שלא להרגיש צמרמורת קלה. שערות ידי (המועטות) סמרו ואין לי מושג לספר לכם אם מעונג או מחלחלה.
נזקקתי למילים המתווכות כדי להפנים את החוויה.
אריאנה כותבת על העור כאינדקס. העור שלה רגיש במיוחד, כך שכל נגיעה משאירה בו אות, תו.
היא יוצרת את הסימונים בעצמה, כעיטורי עור.
העור הוא אינדקס.
חרוטים בו שבילי חיים לטוב ולרע.
שלא כמו אריאנה, אני מעדיפה להפקיר את עורי הרך לחסדי אלה שאני אוהבת, שהם יחרטו את התווים הנכונים.
להם.
ולי.
יש משהו פרוץ בהפקרות הזו, אבל רק כשאני בלי גבולות, נותרת עירומה ועורי הרגיש, מסתמרר לו, נענה ברצון ומקבל עליו את לחץ חריטת הכתב, אני יכולה להתגבר על המחסום ו"לדעת" האם זו אהבת אמת.
ההפקרות הזו גובה את המחיר שלה. יש לה דרכים משונות לקחת את האתנן שלה.
החיפוש אחרי האותות שבעור, החל כשראיתי בספר העוסק באמנות נשית במאה ה- 21, את העבודות של Shirin Neshat.
בתחילה משכו את עניי צילומים של דמויות נשיות עטופות בשחור מכף רגל ועד ראש. הן נראו לי כמו חבורת עופות דורסים שעטים על פגר.
הנשים של נאשט מנצחות גם כשהן עטויות.
ללא חשיפה של מילימטר מהעור.
אני מבינה את הצורך לעטות את העור.
המציאות מבלבלת, לפחות אותי. מאוד קשה לדעת מי אוהב ומי אוייב.
הריחות מתערבבים והצורך המובנה (שלי) באהבה אינסופית, גורמים לנו לתת את היקר לנו מכל.
כשהעור עטוי מתקבלת אשליה של הגנה.
מפתיע לחשוב שדווקא אמנות של נשים ערביות, פורצת גבולות עם אמירה נשית כל כך בולטת. מפתיע יותר להבין שהאמנות הזו נוצרת מתשוקה עמוקה לשיוך שיש בו מרכיב לאומי דתי.
אני נפעמת לגלות שהן רואות עצמן בקונטקסט של המדינה בה נולדו ולא בקונטקסט של המדינה בה הן חיות או חיו רוב ימיהן.
מפתיע לחוש את השימוש בעור ככלי להגדרת זהות ותיחום מקומו של האני הנשי המודרני.
ההפקרות הזו שמאפשרת המודרנה לאישה העכשווית, נעימה לי.
פעם כתבתי על האופן שבו מגדירה ראדה עמאר את הנשיות החדשה. רשומה אירוטית, שנעה על גבול הפורנוגרפיה. ראדה עמאר משתמשת באירוטיקה והחושניות בחוצפה. בהתרסה. חוצה גבולות ופורצת אותם.
בהתחלה הפקרת העור מעניקה תחושת שיחרור לכותב ולנכתבת. הגבולות נפרצים, מתמסמסים, מתפוגגים.
אחר כך זה כבר שונה. הצורך ללכת על גבול הסכנה הממשית והסיכוי להישרף עד תום מבלי להצליח להשתקם מושכים אותי עמוק פנימה. למדתי להשאיר תמיד עוגן, חוט של מוצא שיראה את הדרך ליציאה.
לעומת ראדה עמאר, שירין נשאט, יוצרת בסאבטקסט, התנגשות בין מסר פוליטי לחושניות ואירוטיקה סמויה תוך שימוש במחוות, סמלים ואותיות.
בסידרת "נשות האלוהים" Women of Allah , 1993 , היא סוגרת חשבון עם החברה המוסלמית שהפקיעה את האלוהות מידי הנשים.
הנשים של נשאט מקבלות מעמד של קדושות, הן משרתות את האלוהים הוא חלק מגופן ומילותיו חרוטות בעורן.
כמו איש לאישה, מילות האל בועלות ותופסות חזקה על עורן.
מי שחורט על העור, מקבל פיסה מהנפש עם החזקה.
מאוד קשה לי, כאישה, להכריע בין פריצת גבולות לדיפוזיה. שני הסוגים ממכרים, מעוררי אנדרנלין.
*
יש משהו מאוד מדוייק וממכר בכיבוש העור. לכותב ולקולט.
תראו בסצנה הבאה את הגיבורה של Pillow Book , נשארת חסרת אונים ומתוסכלת מאי יכולתו של הסופר לספק לה את הסחורה. הצעתו שהיא תכתוב לו על העור, נתקלת בחמת זעם ובאמירה שהיא לא מפיקה עונג מכתיבה על עור.
כך העולם נחלק לשני סוגים אלה שכותבים ואלה שנכתבים.
כשהוא לא מבין את החלוקה הבסיסית שהיא יוצרת בין נותן ומקבל, היא מטיחה בו בזעם, אתה לא באמת סופר, אתה משרבט!
כתיבה על עור היא פעילות מדוייקת. אין בה מקום לטעויות. מין הראוי שתתבצע ע"י אוהבים שאמונים על הפעולה.
או ע"י שונאים גמורים.
*
העור הוא כלי לדיפוזיה. העברת מסרים מדוייקים, מילים פשוטות מורכבות מאטומים כימיים.
הוא ססמוגרף שמעביר באמינות את הסביבה ומאותת לנו על שלום או סכנה.
כשהגיבורה של Pillow Book לא מצאה את הכותב המדוייק שלה, היא גילתה את העונג שבכתיבה על אחרים.
בעיקר את העונג שלכתוב על אהובים.
לא חשבתי מעולם על היפוך תפקידים.
יש כותבים ויש נכתבים! זו דרכו של העולם.
אבל אולי אני טועה? הנשים של נשאט מוכיחות שהן יכולות להיות קדושות. הנשים של עמאר יכולות להיות לסביות.
גיבורת "כתוב בעור" יוצרת דיכוטומיה בין כותב לקולט ואני שמתי לב שיש הבדל בין סוגי כותבים שונים:
יש שיתנהגו בברוטליות, יחרצו אותו בלי התחשבות. ישאירו אותו מדמם בכאב בלתי נסבל. בסבלנות אני ממתינה שיסיימו להעביר את המסר.
אחרים ילטפו בכתב קליל את הקצוות החשופים והבוערים. הם יבינו את הזכות לחרוט בעור.
יש מילים שאני מוחקת ומרפאת את הפצעים עד שלא נותר סימן ויש כאלה שאני מתכרבלת בתוכן.
*
כמו בסרט, נדרשת מקלחת ארוכה להסיר את הכתיבה.
המים צורבים קצוות פרומים, מנקים ומפנים את העור לקבלת מילים חדשות. המים סלקטיבים, את המילים שאני אוהבת הם צורבים עמוק יותר באופן בלתי נמחה.
*
אלה המילים שנשארות, חרוטות בנשמה.
* הזכויות לתמונה בראש הרשומה שמורות ל – http://www.arianapagerussell.com/
* מאמר מהגארדיאן העוסק בגוף הנשי באיסלם –http://www.guardian.co.uk/culture/2004/apr/22/islam.religion
* הזכויות לתמונות של שירין נשאט שמורות לה ולאתר –
http://www.iranian.com/Arts/Dec97/Neshat/index.html#photos
האתר של ראדה עמאר – https://ghadaamer.com/paintings/
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.