עיון באמנות

בתוך הקופסא הנקראת זמן

"בתוך הקופסא הנקראת זמן

יש קופסא הנקראת חדר

ובתוך הקופסא הנקראת חדר

יש קופסא הנקראת זמן.

בתוך אלה אני גר

ומקשיב לרשרוש הקופסאות הנחבטות

זו בזו".

(חזי לסקלי, "באר חלב באמצע עיר", עמ` 45)

בשנת 1905 פירסם אלברט אינשטיין את "תורת היחסות הפרטית" (Special) שקבעה בפשטות שהזמן גמיש נמתח ואישי. לא עוד זמן קבוע ומוחלט, אלא זמן יחסי לצופה שלעיתים נע ולעיתים עומד קבוע.

בשנים שלאחר 1905 יפתח אינשטיין את "תורת היחסות הפרטית" (שחלה על מצבים פרטיים ולכן שמה פרטית) לתורה קוהרנטית ושלמה שתכונה "תורת היחסות הכללית" (שתחול על כלל המצבים האפשריים) שבה יתאחדו שלושת מימדי החלל (רוחב, גובה ועומק) עם מימד הזמן ויצרו ישות אחת גמישה אותה איינשטיין יכנה "מרחב – זמן".

הגילויים של אינשטיין שברו לרסיסים את תפיסת העולם הניוטונית. הם ישפיעו לא רק על עולם המדע, אלא גם על תפיסת המציאות של אמנים שונים ובפרט על הסוריאליסטים, שאימצו את מימד המרחב- זמני וגמישותו לתוך עולם הדימויים הנפשיים שלהם.

אחד האמנים הסוריאליסטים הבולטים שעשו שימוש בתפיסת המרחב זמן של אינשטיין, היה דאלי.

השעונים של דאלי נוזליים, מתאימים את עצמם למשטח עליהם הם מוצבים, כמו להצהיר, בדומה לאינשטיין, שאין זמן סטנדרטי בעולם. במובן מסויים, דאלי כמו לסקלי בשיר שהבאתי בתחילת הפוסט, מקשיב לזמן פנימי בתוך נפשו.

השעונים שלו אינם שעונים, אלא לב, מטרונום שמכתיב את הקצב הפנימי, הריתמיקה של הציור.

בציור "התמדת הזיכרון" 1931 (The Persistence of memory) שבכותרת של הרשומה , הזמן אובד יחד עם אובדן הצופה באינסוף של חלומותיו. זיל רנה טוענת שמקורם של השעונים בציור זה, בחלומות על גבינת קממבר והם מעין "דימוי מטפיזי של זמן הטורף את עצמו וכל מה שסביבו" (עמ10). אולם, נזילות השעונים מייצגת גם את העולם המרחב-זמני של אינשטיין וגמישותו העקמומית לצופה.

בציור "לחם אנתרופומורפי – לחם קאטלני" 1932 (anthropomorphic bread ) הקשה והרך מתמזגים בדימוי פאלי תוקפני שמועד לרפיון בחלוף הזמן (מיוצג עם השעון הנוזלי) הציור מהווה דימוי מתומצת של התקופה שבה דאלי עבר מחרדה לקיים יחסי מין לדחיפות ותשוקה בלתי מפסקת ששיתקה אותו ולמעשה הפכה אותו לאימפוטנט.

**Premature Ossification of a Railway Station, 1931**

הציור האחרון לפוסט זה הוא "Premature Ossification of a Railway Station review" אותו צייר כשנה לאחר שפגש את אהבת חיו, גאלה, בשנת 1930.

הציור מתאר פסי רכבת הנמתחים אל האופק במדבר הצחיח. בקדמת התמונה אם ובנה במרחב, בחזית הציור צל של אישה המוטל על הקיר, שעון נוזלי ודמות מעוותת המוסתרת בחלקה ע"י השעון שהוא העוגן של התמונה.