The Magician / Rebecca Serle

סיפור קצר מתוך האוסף Good Intentions. סנדרה קרמר, קוסמת שמופיעה כבר חמש עשרה שנה בתיאטרון צ'רי ליין, מודיעה שהיא פורשת ועוברת עם בן זוגה לסנטה פה. הבת שלה, צ'רלי, בהיריון, תקועה עם בעלה בדירה עם צנרת דולפת וקבלן שנעלם, ומתקשה לדמיין את ניו יורק בלי אמה. מבחינתה, השתיים תמיד היו חלק מאותו נוף.

המופע של סנדרה פשוט: היא עפה. בלי חבלים, בלי להחשיך את האולם. בפתיחת כל הופעה מושמעת הכרזה שמבטיחה לקהל שכל מה שיראו אמיתי, ושהסבר לא יינתן. ההסבר אכן לא ניתן, גם לצ'רלי, שבילתה ילדות שלמה בחיפוש אחרי חוטים ודלתות סתרים. לי הוא לא חסר. סרלה משאירה את השאלה אם הריחוף אמיתי פתוחה, ובצדק. מה שמעניין אותה הוא הריחוף כמקצוע. עבודה קשה ומתמשכת, כמו שצ'רלי אומרת על הדירה שאמא שלה קנתה אחרי עשרים שנה של חלומות.

הרגע הטוב ביותר בסיפור מגיע כשצ'רלי שואלת אם אמא שלה מפחדת שכבר לא תוכל. "No," עונה סנדרה. "But I'm worried they'll see it." את המאמץ. וצ'רלי מוסיפה לעצמה: חוק מספר אחת בקסם הוא קלות.

סנדרה עדיין יכולה לעוף. מה שנגמר לה הוא היכולת להסתיר את המחיר. אישה שבנתה קריירה שלמה על אשליה של קלות יורדת מהבמה ביום שבו המאמץ מתחיל להיראות. אפשר לראות בזה גאווה, אפשר גם כבוד למקצוע, אני קוראת בזה משהו על הורות.

ויש את הקהל. צ'רלי מעולם לא ישבה בשורה הראשונה, מחשש שאמא שלה תתייחס אליה כמו לכל צופה אחר. פעם בילתה שעות בצפייה בצילומי הקהל בהופעות של אמה, בניסיון להבין מה הזרים רואים בה, ואם הם מרגישים קרובים אליה כמוה. התשובה שלה לעצמה היא המשפט החשוב בסיפור: היא לא רצתה להיות עוד צופה. היא רצתה להיות הבת שלה.

ההיריון מחדד את זה. בהופעה האחרונה התינוק בועט, וצ'רלי מבינה שהוא לעולם לא יראה את סבתא שלו באוויר. איך יכיר אותי, היא שואלת, אם לא יכיר אותה? דווקא כשהיא עומדת להפוך לאם, צ'רלי מגלה עד כמה היא עדיין זקוקה לאמה.

אחרי השנה הראשונה של צ'רלי בקולג' סנדרה קבעה כלל: בלי דמעות. צ'רלי חושבת שהיא צדקה ולא צדקה, כי להכחיש אבל דומה להכחיש אהבה. יפה בעיניי שסרלה משאירה את שני הצדדים פתוחים, ועוד יותר יפה שהיא לא הופכת את הפרידה לאסון. הורים וילדים אמורים להיפרד. סנדרה נוסעת, וצ'רלי וסת' עוברים לגור בדירה שלה, עם הרהיטים שלה, ותופסים פיסה מהחיים שהשאירה מאחור.

בסוף סנדרה מתקשרת מסנטה פה ואומרת שהכוכבים שם הם קסם. צ'רלי חושבת לרגע שאמא שלה שכחה מה ההגדרה. ואז היא שואלת אותה אם היא שם למעלה, ושומעת בטלפון רק את הרוח. סרלה משאירה קריצה קטנה, ואני בוחרת לקרוא בה מטפורה.

סיפור חביב ונעים, בלי טלטלה. אמא אחת עפה לסנטה פה, בת אחת נשארת על הקרקע, בדירה של אמא, עם תינוק בדרך. ככה זה אמור להיות.

The Magician / Rebecca Serle

"The Magician" is a short story from the "Good Intentions" collection. Sandra Kramer, a magician who has been performing at the Cherry Lane Theatre for fifteen years, announces that she is retiring and moving to Santa Fe with her partner. Her daughter Charlie is pregnant, stuck with her husband in an apartment with leaking pipes and a contractor who has disappeared, and has trouble imagining New York without her mother. To Charlie, the two of them have always been part of the same landscape.

Sandra's act is simple: she flies. No wires, no darkened theater. At the beginning of every performance, an announcement assures the audience that everything they are about to see is real and that no explanation will be given. No explanation is given to Charlie either, despite the fact that she spent her entire childhood looking for wires and hidden doors. I did not need one. Serle leaves the question of whether the levitation is real open, and rightly so. What interests her is levitation as a profession. Hard, sustained work, just as Charlie says of the apartment her mother bought after twenty years of dreaming.

The best moment in the story comes when Charlie asks whether her mother is afraid she will no longer be able to do it. "No," Sandra answers. "But I'm worried they'll see it." The effort. And Charlie adds to herself: the first rule of magic is effortlessness.

Sandra can still fly. What she has lost is the ability to hide the cost. A woman who built an entire career on the illusion of effortlessness leaves the stage when the effort begins to show. It can be read as pride, or as respect for her profession. I read something about parenthood in it.

And then there is the audience. Charlie has never sat in the front row because she was afraid her mother would treat her like any other member of the audience. Once, she spent hours watching footage of the crowds at her mother's performances, trying to understand what strangers saw in her and whether they felt as close to her as Charlie did. Her answer to herself is the most important sentence in the story: she did not want to be another member of the audience. She wanted to be her daughter.

The pregnancy sharpens this. During the final performance, the baby kicks, and Charlie realizes that her child will never see his grandmother in the air. How will he know me, she wonders, if he does not know her? Just as she is about to become a mother herself, Charlie discovers how much she still needs her own.

After Charlie's first year of college, Sandra established a rule: no tears. Charlie thinks she was right and wrong, because denying grief is like denying love. I like the way Serle leaves both sides open, and I like even more that she does not turn the separation into a disaster. Parents and children are supposed to separate. Sandra leaves, and Charlie and Seth move into her apartment, with her furniture, taking possession of a piece of the life she left behind.

At the end, Sandra calls from Santa Fe and says the stars there are magic. For a moment Charlie thinks her mother has forgotten the definition. Then she asks whether she is up there, and all she hears through the phone is the wind. Serle leaves a small wink behind, and I choose to read it as a metaphor.

A pleasant, likeable story, without any great upheaval. One mother flies off to Santa Fe, one daughter stays on the ground, in her mother's apartment, with a baby on the way. That is how it is supposed to be.