“Grief is a cruel kind of education. You learn how ungentle mourning can be, how full of anger. You learn how glib condolences can feel. You learn how much grief is about language, the failure of language and the grasping for language.”

בשלהי שנת 2020, בזמן שמגפת הקורונה השתוללה בעולם וכולנו היינו בסגרים, אביה של צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה, נפטר בפתאומיות מאי ספיקת כליות. באותו הזמן בני המשפחה היו מפוזרים בעולם והיא יכלה רק להתאבל מרחוק על אביה האהוב.

בממואר נוגע ללב, היא מספרת על האובדן העצום שחשה, על האבל שמשפחות רבות חוו באותה השנה, על הבדידות שהיא חשה במרחק ממשפחתה ועל הכעס שמציף אותה.

באחד מהקטעים בפרקים הראשונים היא מתארת את הסוריאליזם של המעמד כאשר היא מקבלת את הבשורה המרה בשיחת זום:

“Okey is holding a phone over my father’s face, and my father looks asleep, his face relaxed, beautiful in repose. Our Zoom call is beyond surreal, all of us weeping and weeping and weeping, in different parts of the world, looking in disbelief at the father we adore now lying still on a hospital bed.”

כמעט לא אפשרי שלא לחוש בצביטה המרה שבתיאור הזה.

בין לבין היא שוזרת פרקים על חייו של אביה שהצליח לשרוד את המלחמה, לכהן כפרופסור ואנקדוטות מהקשר שלהם בתקופת הקורונה אז נאלץ לשמור על הקשר עם בני משפחתו באמצעות הזום.

היכולת של הסופרת בפרקים קצרים, לתאר במדוייק את תחושת חוסר האמון והאובדן מאפשרים לקורא לחוש אמפטיה עמוקה כלפיה. גם אם אנחנו נותרים אילמים למול הצער של האדם האבל, האנקדוטות הסיפורים הקטנים על הקירבה והאהבה המשפחתית מרככים את הממואר הזה ומשפיעים עליו אור נגוהות שמלא בחמלה וסליחה.

מומלץ בחום.