קראתי את הספר באנגלית ובחלקים שלו קראתי גם בתרגום לעברית. אציין, שהתרגום לעברית מצויין והבחירה לקרוא את הספר באנגלית נובעת מהעובדה שיש לו אודיו וזה מאפשר לי גם להמשיך להקשיב לספר בזמן שאני נוהגת או עסוקה בעבודות ביתיות.

קראתי מספר ספרים של הסופר. אני אוהבת את האופן שבו הוא שם תחת זכוכית מגדלת משפחות אמריקאיות לבנות מהמעמד הבינוני (נמוך), בבחינת מיקרו – קוסמוס שמייצג את הקוסמוס, ופשוט קורע לגזרים שיכבה אחר שיכבה, בלי רחמים, את כל העמדות הפנים, המיתוסים, האמנות החברתיות- פוליטיות- דתיות שעומדות בבסיס החיים הזעיר בורגניים האמריקאים.

למרות שתהליך הקריעה כואב (במיוחד באורך של הספרים, שבהם הוא אומנם לא חס על הגיבורים שלו אבל גם לא על הקורא שעובר מאות עמודים בכדי להגיע לקתרזיס, שגם הוא מפוקפק), יש במעשה של פראנזן משהו מאוד מספק. הוא משעשע לפרקים, מטיף לפרקים, מייגע לפרקים ומרגש לפרקים, בדיוק במידה הנכונה. הוא גורם לי להרגיש אמפטיה לדמויות שלו (מתוך כך שהוא עצמו לא מרחם עליהן אני לא אחת מוצאת את עצמי בצד האמפטי והמזדהה) אבל המניפולציות הספרותיות שלו גם גורמות לי לעיתים יותר מידי קרובות לטעמי, להרגיש רגשות פחות נאצלים ויותר אנושיים כמו שימחה לאיד.

במובן זה “צומת”, לא שונה מהספרים האחרים שקראתי (“התיקונים” אותו קראתי פעמיים ו”חירות”). הוא אפוס משפחתי שמשקף את מצב האומה האמריקאית.

התקופה דצמבר 1971, משפחת הילדברנט נמצאת על סף התפרקות: האב, ראס, כומר שני בקהילת ניו פרוספקט (בדיונית) שבפרוורי שיקגו, שקוע בסיכסוך עז ומר עם כומר הנוער הפופולארי ונוהה אחר אלמנה צעירה שחוזרת לקהילה. ראס, שוקע בפנטזיות על מימוש מיני ונפשי בחברת אותה האלמנה זאת בזמן שאישתו, מריון, שוקעת בשיחזור עברה האפל ובמאוויים על אהובה מאותם הימים. ארבעת ילדיהם אובדים במציאות של אותה התקופה: מאבק חברתי בעד ונגד המלחמה בויאטנם, סמים ושיחרור מיני.

קלם, האח הבכור, מחליט לנטוש את לימודיו באוניברסיטה ולצאת לויאטנם. אחותו, בקי, שחווה משבר מוסרי, דתי ואישי, מתאהבת ומנסה למצוא את זהותה האישית במנותק מאחיה קלם וממשפחתה. לפרי, האינטיליגנט והמבריק, יש בעיית סמים ואלכוהול קשה שכולם מתעלמים ממנה. הם גם מתעלמים מהעובדה שהוא סוחר סמים. בעיית הסמים והאלכוהול מקצינה את הבעיות הנפשיות שלו ושואבת אותו למחוזות מעורפלים. וג’דסון הצעיר החידתי שלא ברור מה יעלה בגורלו.

כל הילדים מסתכלים על אביהם בשאט נפש ומרחמים על אימם.

בקיצור משפחת הילדברנט מחפשת את הישועה והגאולה, כל אחד מהם כפי יכולותיו ואפשרויותיו: “צומת” הוא גם שמה של קבוצת הנוער בהכנסייה, שהופכת לזירת התגוששות מדממת בין ראס לכומר הפופולארי תוך התמודדות עם השאלות כיצד ליצור חברה טובה יותר. בניסיון לחזק את מעמדו וגם להשיג את הסקס המיוחל עם האלמנה (שמסתבר שהיא מאוד עליזה) ראס יוצא עם קבוצת “צומת” לשמורת המאסה בה מתגוררים הנבאחו האינדיאנים. בצעירותו הוא חווה שם התגלות דתית ומאז מידי שנה הוא חוזר לסייע להם, רק שהשנה הצעירים של הנאבחו אינם זקוקים לעזרתו וגם אינם רוצים אותה.

מריון, שפשוט מאבדת את כל הנימוס ואת כל החזות של “אשת הכומר”, יוצאת לקליפורניה לאתר את אהובה המיתולוגי, סוחר מכוניות נשוי, בכדי לשחזר את המשיכה הפראית והחייתית ש”דפקה לה את השכל”. לשם כך, היא עושה דיאטה עצבנית שבה לא אכלה במהלך 3 חודשים. היא גם חוזרת לעשן ומעמידה את ראס על מקומו.

קלם, למרות שהוא פציפיסט ומתנגד מושבע של מלחמת וייטנאם, מתייסר על הדחייה שהשיג כדי ללמוד בקולג’, בעוד מי שידם אינה משגת ללמוד בקולג’ נשלחים להילחם במקומו. כאקט שמבדיל אותו מאביו (שרק מנסה לצייר את עצמו כפעיל חברתי במסע לנבאחו) יוצא לאימון שבהמשכו הוא מקווה לצאת לויאטנם. בקי יוצאת לחגוג טריפ שממנו תצא מחוזקת בדת שלה. ופרי? פרי יוצא בטריפ מטורף שיסתיים בטרגדיה.

הספר עוסק בשאלות של מוסריות, אי התאמה בין החזות החיצונית לדחפים הפנימיים ובאופן מובהק ביותר בצביעות אישית וחברתית:

“צומת” מנחילה לבני הנוער את עיקרון הגילוי הרגשי. כל גילוי כזה זוכה לתשואות ולאישורים גם אם הגילוי מזוייף.

לכומר הפופולארי, אין בעיה לנצל את אי ההבנה של אחת הבנות בקבוצה בכדי להדיר את חברו (ראס) מהנהגת “צומת”. הוא נוקט בכל דרך שבה הוא יכול בכדי להשפיל את ראס ולרמוס אותו עד כדי כך שלא ניתן לזהות דבר מהחסד שבסקרמנט הנוצרי.

גם לראס אין בעיה להודות שהוא חוטא, הוא מנצל באופן בוטה את קשריו עם הנאבחו בכדי לקדם את בגידתו באישתו ובכדי להצטייר כמושיע חברתי. הוא מצדיק זאת באלוהיות שמתגלה לו דרך החזרה לחיק משפחתו.

בסופו של דבר “צומת” מצייר את בני אדם באנושיותם: הדמויות שלו בעלות פגמים עמוקים ומתחבטות באנושיות השברירית שלהן. הן מכוונות לטוב מה שלא תמיד בר השגה בעולם שאינו הוגן. המשפחה היא אורגן אנושי בלתי אפשרי, אבל היא גם טומנת בחובה את האפשרות לגאולה וכפרה. ומה יותר אנושי מזה?