מלכוד 22/ ג'וזף הלר

"האברמאייר היה מטילן מוביל שלא החטיא מעולם. יוסריאן היה מטילן מוביל שהורידו אותו בדרגה כי הוא כבר לא שם קצוץ אם פגע או לא. הוא החליט לחיות לנצח או למות תוך כדי ניסיון, והמשימה היחידה שלו בכל פעם שהמריא היתה לחזור ולנחות בחיים."

הספר המתין לי שנים, ראשית בגלל שלא היה תרגום זמין – הספר אזל מהשוק. אבל כשהיה אחד כזה, הוא המתין לי כי כל כך אהבתי את "אלוהים יודע" שפחדתי, באמת ובתמים , שהלב שלי לא יעמוד באכזבה מאחד הסופרים שהביא לעולם את יצירת המופת על דוד.

אז לא התאכזבתי רבתית, אבל עדין לא נפלתי מכמויות הנונסנס שבמלכוד 22.

זהו סיפורו של יוסריאן, חייל אמריקאי, פצפיסט מושבע , שנשלח להילחם באירופה במלחמת העולם השניה. מלווה את יוסריאן
גלריית דמויות מטורפות שמתאימות בדיוק נמרץ לחוסר השפיות הזמני של האנושות במלחמה.

המלחמה בכל הכאוטיות והנוראיות שלה לא מצליחה להסיט את יוסריאן משאיפתו המרכזית: להישאר בחיים בכל מחיר.

בסצנות מופרעות והזויות, הקורא עובר במחזוריות בין שהותו בבית החולים כמתחלה המנצל את אוזלת ידה של המערכת ובעיקר את טיפשות המערכת הרפואית, לאירועי תקיפה שבהם הוא משתתף כטייס מטיל בזמן שהוא רק מנסה להימלט בתואנות שונות ולקעקע את מטוסו, לשהותו בבסיס כשהוא נמצא במרדף מתמיד אחר המייג'ור הנמלט לצורך קבלת שיחרור לאחר שמילא כמעט את מלא מכסת המשימות האוויריות שלו (כתבתי כמעט כי המכסה היא כמו אסימפטוטה היא קרובה מאוד אפילו שואפת לאפס אבל לא מושגת. בכל פעם המייג'ור מגדיל את המכסה בדיוק כשיוסריאן עומד להשיגה).

במעברים בין גילגוליו ונסיונותיו של יוסריאן, הקורא לומד לא רק על חוסר התוחלת שבמלחמה, על האיוולות הצבאית והמופרעות האנושית אלא גם על דמויות בולטות בסביבה הקרובה לו.

"ג׳ו הרעב לא עמד עוד בלחץ הציפייה לפקודות ההעברה, והתפורר לגמרי בכל פעם שהשלים עוד סידרת משימות. בכל פעם ששללו ממנו את הכשירות המבצעית הוא היה עורך מסיבה גדולה לחוג הקטן של חבריו. הוא היה שולף את בקבוקי הבורבון שהצליח לקנות בסיבובי ארבעת הימים שהיה יוצא אליהם כל שבוע במטוס הדואר, וצוחק, שר, גורר רגליים וצועק בחינגה של שכרון חושים, עד שכבר לא היה מסוגל להישאר ער ודעך בשלווה ונרדם. ברגע שיוסריאן, נייטלי ודנבר היו מניחים אותו במיטה שלו, הוא היה מתחיל לצרוח בשנתו. בבוקר הוא היה יוצא מהאוהל מותש, מבוהל ורדוף רגשי אשם, קליפה אכולה של בניין אנושי המתנודד באופן מסוכן על סף התמוטטות."

ישנם קטעים מבריקים בספר, אבל הוא התיש אותי. הלהטוטים המילוליים ונונסנס פשוט שחקו אותי עד דוק. בהתחלה קראתי כל יום פרק. אחר כך כל יומיים. ובסוף פרק בשבוע.

אז לא התאכזבתי רבתית. אבל גם לא התמוגגתי כמו שחשבתי שיקרה.

Catch-22 / Joseph Heller

The book waited for me for years. At first, because there was no Hebrew translation available and the book had gone out of print. Later, once I finally had a copy, I kept postponing it because I had loved God Knows so much that I was genuinely afraid of being disappointed by one of the writers who had given me that masterpiece about David.

So I was not terribly disappointed.

But I was not swept away by the enormous quantities of nonsense in Catch-22 either.

This is the story of Yossarian, an American bombardier and determined pacifist sent to fight in Europe during World War II. Around him is a gallery of insane characters perfectly suited to humanity’s temporary collective insanity during wartime.

War, in all its chaos and horror, never manages to distract Yossarian from his central ambition: staying alive at any cost.

Through a series of absurd and increasingly bizarre scenes, the reader moves repeatedly between Yossarian’s stays in hospital, where he pretends to be ill and exploits the helplessness and stupidity of the medical system, and the bombing missions he is forced to fly while searching for excuses to escape them. Back at the base, he is locked in a constant struggle to be released once he has completed almost the required number of missions.

Almost.

The quota behaves like an asymptote: always close, never reached. Every time Yossarian is about to meet the requirement, the number is raised again.

As Yossarian moves through these different attempts to escape, the reader learns not only about the futility of war, military stupidity and human absurdity, but also about the memorable figures around him.

One of those figures is Hungry Joe, whose behaviour captures the damage caused by the endless cycle of missions. Each time he believes he is finally finished flying, he celebrates wildly, only to collapse again when the orders change and the nightmare resumes.

There are brilliant passages in this book.

But it exhausted me.

The verbal games and the endless nonsense gradually wore me down. At first I read a chapter every day. Then one every two days.

By the end, I was reading one chapter a week.

So no, I was not terribly disappointed.

But I did not adore it the way I thought I would.