Please scroll down for an English review.
יש ספרים שמספרים היסטוריה; ויש ספרים שמפשיטים אותה. כששיבר כותבת על אלכוהול בספר 400Years of Drinking in America , היא לא מתעכבת על כוסות, מזקקות או חביות רום. היא כותבת על דם. על המרקם הרגשי שמחזיק אומה שבנתה את עצמה על רעיון החירות, אך תמיד פחדה מהמשקל של להיות חופשית באמת.
אמריקה התחילה לשתות עוד לפני שהניפה דגל. המתיישבים הראשונים ירדו מהספינה עם תקווה, אמונה וחביות. לא מטאפורה, מציאות. רום היה מטבע, ביטוח חיים, טקס. ג’פרסון, וושינגטון, פרנקלין; כל שמות הגדולים, היו גם שמות של שתיינים גאים. חירות ופוריטניות גרו יחד, באי־נוחות קבועה. אידיאלים אפופי אדי אלכוהול, חטא בתנאי חרטה וחופש שנמדד באחוזי אלכוהול. החזון היה צלול, האומה פחות.
שיבר טוענת שהשתייה לא הייתה סטייה, אלא שפה. והאומה אימצה אותה בהתלהבות.
ככל שהאומה התבגרה, האלכוהול שינה תפקיד: ממפלט רגשי למנגנון שליטה. תקופת היובש, בנרטיב של שיבר, לא היתה רגע של צלילות מוסרית אלא זירת מאבק בין אינטרסים מנוגדים.
נשים חסרות זכויות אחזו במה שכן היה להן: מחאה. מנושלות מזכויות הפכו את אידיאל היובש לתנועת ההתנגדות היחידה שהורשו להוביל; תעשיינים לחצו, הכנסייה בירכה, ומישהו כינה את זה “טוהר”. בפועל זה היה עסק פוליטי עכור, כמו רוב הדברים שמוסווים בשם המוסר.
אמריקה אוהבת את גאוניה כשהם הולכים קצת עקום ונושאים ריח של אלכוהול; כאן גאונות אינה עטורת דפנה, אלא ספוגת ויסקי. היוצר השבור לא מודח, אלא מוכתר. פוקנר, המינגוויי, וויליאמס; לא נפלו מהמסלול, אלא הפכו את העיקום שבה לדרך המלך. הכאב מניע יצירה; האלכוהול איננו גשר, אלא קרש דק מעל מים עכורים. הבקבוק לא פותח שערים, הוא רק מבטיח מעבר ולא מביא לשום מקום. כאן לא מחפשים קדושה נקייה, אלא קדושים שידעו לשתות. הצלילות פחות חשובה מהמיתוס.
ובשיא, היא לא מתמסרת לבקבוק, אלא לסדק שבתוכו. זו לא היסטוריה של אלכוהול, אלא היסטוריה של הדחקה. האלכוהול הוא רק מסיכה; מאחוריה עומדת פנטזיה עצמית שמבקשת גאולה. ההתמכרות כאן איננה לשתייה, אלא לאשליה שאפשר להתחיל מחדש בכל לגימה, להתנקות, להיוולד שוב, כאילו הזהות היא פלסטלינה והעבר מתמוסס עם הקרח בכוס. כמו ילד שמסרב להירדם כי “אני לא עייף, אני יכול לבד”. לרגע זה כמעט מצחיק; ואז זה פשוט נעשה עצוב.
וכאן נכנס השבר האישי. שיבר לא רק כותבת היסטוריה; היא דורכת על אדמה פרטית. בת לסופר שנאבק בבקבוק מבפנים. היא יודעת איך זה נשמע בבית, לא רק בארכיון. ולכן הקריאה שלה היא גם תיעוד וגם וידוי. היסטוריה לאומית שזורת נימים משפחתיים, כאילו המדינה והבית חלקו את אותה כוס.
הספר הזה חושף תרבות ששתתה כדי לא להרגיש, ואז הפכה את הטשטוש לאידאולוגיה. הוא לא מטיף, לא צועק; רק מדבר בשקט, והדיוק הזה צורב יותר מצעקה.
400 Years of Drinking in America הוא לא רק מסע כרונולוגי, אלא פרשנות להיסטוריה אמריקאית דרך עדשה אחת: יחסי ארצות־הברית עם האלכוהול. מן החיבור בין שתייה למוסר, לכלכלה, לדת, למלחמה, לחלום ולעייפותו. ומהמדרון העדין בין הרגל לפולחן, מהנאה להתמכרות, מגמילה לשיבה. אומה שמעמידה פני בוגרת, אך עדיין מפחדת להרגיש את מה שהבקבוק הסתיר.
בסוף, האלכוהול כאן הוא רק מראה. לא סיפור על שתייה, אלא על פחד; על אומה שגדלה, התבגרה, ניצחה מלחמות, ועדיין לא למדה לשאת את עצמה בלי טשטוש. הפכחות האמיתית לא מגיעה בהחלפה של משקה, אלא בהכרה הפשוטה: יש אמת שצריך להרגיש, לא להחליק בגרון. אחרת היא נשארת היסטוריה בלבד.
400 Years of Drinking in America/ Susan Cheever
Audible Edition, 2H 51M, 2025
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Some books recount history; others dress it. When Cheever writes about alcohol, 400 Years of Drinking in America, she does not linger on glasses, distilleries, or barrels of rum. She writes about blood. About the emotional fabric holding together a nation that built itself on the idea of freedom, yet always feared the burden of carrying that freedom without anesthesia.
America began drinking before it raised a flag. The first settlers stepped off the ships with hope, faith, and barrels. Not metaphor, fact. Rum was currency, insurance, ritual. Jefferson, Washington, Franklin; the names of greatness were also the names of proud drinkers. Liberty and Puritanism lived together in uneasy coexistence. Ideals wrapped in alcohol vapor, sin softened by repentance, and a concept of freedom measured in proof. The vision was clear; the nation was less so.
Cheever argues that drinking was not deviance but language. America spoke it fluently and enthusiastically.
As the nation aged, alcohol shifted roles: from emotional refuge to instrument of control. Prohibition, in Cheever’s telling, was not a moment of moral clarity but a battlefield of clashing interests.
Women without political rights held on to what power they did have: dissent. They turned temperance into the only reform movement open to them. Industrialists pushed from another side, the church blessed from above, and someone called it purity. In practice, it was a political economy disguised as ethics, as most moral crusades tend to be.
America loves its geniuses a little crooked, carrying the scent of whiskey. Here, brilliance comes not crowned in laurel but soaked in bourbon. The broken artist is not dethroned, but canonized. Faulkner, Hemingway, Williams; they did not fall off the path, they made the crooked road the prestigious one. Pain fuels creation. Alcohol is not a bridge, but a thin plank over murky water. The bottle does not open doors; it only promises passage. No one looks for clean saints here. They admire those who knew how to drink. Clarity matters less than myth.
And at the core, Cheever does not surrender to the bottle, but to the crack inside it. This is not a history of alcohol, but a history of repression. The bottle is only the mask. Behind it sits the fantasy of redemption, sip by sip. The addiction here is not to drinking, but to the illusion that reinvention is always one swallow away. That identity is clay, and the past can dissolve like ice in a glass. Like a child insisting “I am not tired, I can stay up.” It is almost funny. Almost. Then it dulls into sadness.
This is where the personal wound enters. Cheever does not only chronicle; she touches ground she knows. A daughter of a writer who battled the bottle from the inside. She knows how this story sounds at home, not only in archives. The book becomes both record and confession. A national history threaded with domestic veins, as though the country and the living room shared the same glass.
The book exposes a culture that drank to avoid feeling, then turned the blur into an ideology. It does not preach. It does not shout. It speaks quietly, and the precision stings more than volume ever could.
400 Years of Drinking in America is not simply a chronological journey. It is an argument: that the history of the United States can be read through one lens, the nation’s relationship with alcohol. The junction where drinking meets morality, economy, religion, war, ambition, and exhaustion. The slope from habit to ritual, from pleasure to dependence, from sobriety to relapse. A country performing adulthood while still terrified to feel what the bottle kept at bay.
In the end, alcohol here is not the protagonist. It is the mirror. This is not a story about drinking, but about fear. About a nation that grew, prospered, won wars, built myths, and still has not learned to carry itself without blur. Sobriety, Cheever suggests, does not come when the drink is gone, but when one learns that some truths must be felt, not swallowed.
Otherwise, they remain history. And nothing more.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
