​מקבץ סיפורים מענג ששומרים על איכות ואחידות ברמת הכתיבה וההפתעה. רעיונות מנצנצים כמו כוכבים בשמים.

הקו המשותף שעובר בין הסיפורים, הוא פרידות. מלבד סיפור אחד, שהיה כבד בעיניי ופחות מבריק מבחינת הרעיונות שבו (אבל לא פחות אנושי ) כלל הסיפורים הפתיעו אותי בקלילות, היצירתיות המחשבתית והעונג שהם השרו עלי. חלקם היו משעשעים ביותר ומאפשרים הצצה לעתיד שהוא חלקו בדיוני ובחלקו נמצא על סף דלתנו.

הסיפורים שהכי אהבתי בקובץ: שליחות, מסיבת פרידה, Lifebnb , וחיים רק פעם אחת.​ אני חושבת שגם “גאון של אמא” הוא סיפור חזק, אבל בניגוד לאחרים שמניתי פה, היתה בו תחושת מרירות משהו ואני לא יכולה להגיד שאהבתי את המועקה שהוא גרם לי.

הסיפור הראשון בקובץ, “שליחות” מפגיש את הקורא עם עולם שבו מוסד השליחות עבר שדרוג, והשליחים מספקים שירותים לכל מטרה.  

כך בתחילת הסיפור השליח מודיע לבחורה שבן זוגה החליט להיפרד ממנה ודקה לאחר שהוא עוזב את הדירה שלה, הוא מקבל הזמנת “ידיד לשעה של ניחומים ושיחה על פרידה, לא כולל מגע גופני”. בעולם המוזר שאליו התגלגל מוסד השליחויות, השליח יכול להיות ​​נכד לעת מצוא, כאשר המזמין מבקש “נכד לבילוי משותף של משחק דמקה” או יכול להיות”טסט דייט” שיוצא לדייט מבחן במקום האדם שהזמין את השליחות שאין לו זמן לצאת לדייטים.​

הסיפור מתאר יום בחיי השליח והוא מביא אנקדוטות מחיי השליח. כולן מצביעות על ריחוק וניכור חברתי הגובל ​במופרעות. באופן מפתיע סנונית ליס מעניקה לשליחים, שהם בד”כ עובדים שקופים, את התפקיד האנושי בחברה העתידית – הם אלה שמגלים אמפטיות, הם אלה שמגלים רחמים, אהבה ואת קשת הרגשות האנושיים.

בסיפור “מסיבת פרידה” שמאית מקרקעין שסובלת אוסטאופורוזיס מארגנת לעצמה “מסיבת פרידה” מהחיים. 

אחת לשבוע היא נפגשת עם בנה יחידה בבית קפה ומכריחה אותו  לסייע לה באירגון הפרטים כשהיא טוענת שהיא חולה במחלה סופנית, לוקה בדמנציה ומבקשת ממנו לסייע לה בשיכתוב חייה הקטנים והמשעממים.

בניסיון להפוך את המסיבה למסיבת פרידה ראויה כמו של דן בן אמוץ, היא מבקשת מהבן לשכור את דודו פישר ולא איזה זייפן. היא גם מבקשת להפוך את חייה למסעירים יותר ולכן היא משכתבת את ההיסטוריה הפרטית שלה ומבקשת שבנה יעזור לכותבת הנאומים ששכרה, לשלב בסיפור חייה את הפרט המזערי שהיא פרופסור אמריטוס לחקר השואה וכן לספק לה רשימת ספרים שהיא כתבה בנושא השואה (להזכיר שהיא שמאית מקרקעין ושום ספר לא פורסם על שמה). 

ואין מסיבת פרידה ראויה בלי פאוורפוינט מרשים ברקע ולכן היא מבקשת מהמעצב להכניס “תיקונים בפוטורגרפים”

“הנה בתמונות האלה למשל, ביקשתי מעילאי לשלב במקום הפנים של אבא שלך, שאתה יודע, שפע של מעלות היו לו אבל מייק בראנט הוא לא היה, את הפנים של חיים טופול,” היא שלפה גזיר עיתון שהייתה בו תמונה של השחקן. “חיים טופול?!” לא קלטתי. “כן, מה רע? גבר מרשים! וגם ביקשתי מאורלי שלא תספר שאבא מת מאלצהיימר כמו כלב, שתכתוב שהוא מת בתאונת טיסה.”

וכך זה ממשיך באופן משעשע ביותר עד סיום הסיפור שהוא עצוב בעיניי.

כך גם הסיפור “גאון של אמא” היה עצוב בעניי וכפי שכתבתי למעלה, היה בו משהו מריר ומשרה מועקה. 

הסיפור עוסק במערכת יחסים שבין הורים לבנם לאחר שההורים עברו תהליך של גנטיקה-מיילדותית, קרי תכנון גנטי וקצירה של התכונות הלא רצויות. הסופרת מכוונת זרקור לתוצאות הבלתי צפויות של תהליכים גנטים מודרנים. תוצאות שניתן לבחון אותן רק במרחק של זמן וניסיון.

בסיפור Lifebnb , הגיבור שעסוק בשאלה מה עלה בגורלה של אהובת נעוריו ואיך היו נראים חייו לו נישא לה, מוצא פתרון שהוא מקווה שיאפשר לו לחוות איתה את חייה הנוכחיים. הוא שוכר חיים באתר של Lifebnb מה שמאפשר לו להחליף את חייו בחיים של אחרים- 

“זה היה הסוג החדשני ביותר של תיירות, שמאפשר לנפוש בחיים של אחרים ומתיר למי שעומדים בתקנון מפורט להעמיד את חייהם להשכרה ולהזמין אחרים לתפוס את מקומם ולנפוש בחייהם.” 

 במסע חטטני אחר חייה של אהובתו מלפני 20 שנים, הגיבור מתגלגל בין חיים של שדרן רדיו, בעל בר אופנתי ופסיכולוג. הוא מגלה את עצמו מחדש ואת הזוגיות עם אישתו.

הסיפור “חיים רק פעם אחת” מטפל באופן מוצלח ומצחיק בנושא הכאוב של זוגיות בעידן המודרני שבו הפלאפון הסלולרי מספק לאדם המון מסיחים בדמות התעסקות ברשתות החברתיות: החל מפוסטים בפייסבוק וסטוריז באינסטגרם וכלה בציוצים בטוויטר.

הזוג המדובר מנסה להיגמל מרשתות חברתיות בכדי לחזק את הזוגיות שלהם וגם אולי בכדי להציל את חייהם לאחר שחבר שלהם נהרג בתאונת דרכים לאחר שגלש בפלאפון בזמן נהיגה. לצורך גמילה הם מתקשרים עם חברה שמקצה להם בוטים אישיים שמנהלים את פעילות המדיה החברתית.

אלא מה, שיקום המלפפון ויכה את הגנן, והבוטים המדוברים עושים את עבודתם מעל ומעבר לצפוי:

“”הם לא יצאו לשום מקום ענת, הם לא אמיתיים,” הוא העיף מבט בתמונה, מטושטש משינה. “זה סתם זיוף מתמונות ישנות שלנו,” הוא המשיך לנקר, בזמן שעוד ועוד חברים התייחסו לתמונה בלייקים, בלבבות ובתגובות משתפכות.” 

חלקים מהסיפור הזה פשוט גרמו לי לפרוץ בצחוק רם ולשאול את עצמי אם זה העתיד שצפוי לנו או שנצליח להימנע מהתפרעות בוטים כזו.

הסיפור האחרון שאני רוצה להתייחס אליו הוא הסיפור “עותק יחיד”, שמתכתב עם הסיפור אישי של הסופרת, שחולה במחלה נדירה שמחלישה את השרירים, וכתבה את הספר שלה בעזרת העיניים בלבד. צירפתי למטה מיוטיוב ראיון שנערך עם הסופרת בתוכנית “פאולה ולאון”. ואני חייבת לציין שהראיון הוביל אותי לרכוש את הספר במחיר מלא בכדי להראות את הערכתי למאמץ של הסופרת הנפלאה הזו. היא בהחלט ראויה לכל הערכה גם בגלל הכישרון שלה וגם בגלל האקסטרא מאמץ.

איכות אודיו – מצויינת כל כך מתאימה לסיפורים