קראתי מחצית מהספר וזה הספיק עבורי בכדי להבין שהספר הזה לא יגיע לשום מקום וכל השקעת זמן נוספת מבחינתי תהיה השחתה לריק.
הרעיון בבסיס מעניין: גבר רואה אישה בכנס ומחליט לכתוב לה מכתבים שחושפים את נשמתו. אין בינהם מגע גופני, אבל הדרישה לחשיפה ואינטימיות עומדת בבסיס התכתובת הזו.
בחלק הראשון, הקורא מקבל את זווית הראיה של יאיר. הקורא אינו מקבל את המכתבים של האישה והוא נאלץ להסיק מהמענה של הגבר את הנושאים שעלו במכתב של האישה.
יש משהו מאוד עקר בדיאלוג הזה שהוא למעשה מונולוג אחד ארוך ומייגע. לכאורה, בעולם נורמאלי הקורא היה מצליח להבין את רצף האירועים והנושאים שעולים במכתבים. אבל בספר, ישנה תלישות כל כך עמוקה והמלל כל כך פלצני ויומרני שבכלל לא ברור לי מה קראתי במחצית הזו.
כל השיח נורא אינטלקטואלי ואינו סביר. אין סיכוי אפילו אפסי שאיזו תכתובת בין שני זרים תתנהל כך. המניעים של הגבר לכך שהוא פצח במחול המילולי הזה ברורים, אבל המניעים של האישה ממש לא ברורים: למה שבכלל היא תקרא או תענה לגבר שהיא לא מכירה? למה שהיא תנהל איתו שיחות אינטימיות? למה שבכלל המלל הזה יעניין אותה? אין בו שום קוהרנטיות או רצף או עלילה כדי שהוא יהיה מעניין. מילים שנשפכות על הדף, חלקן יוצרות משפטים עם משמעות יפה חלקן יוצרות סתימות גדולה.
אפילו אין את השלב המגשר שבו מגששים וחותרים לאנטימיות שנבנית. ישר קופצים ראש לכל מיני נושאים שתלושים אחד מהשני כמו הילדים, הזוגיות, המאווים, החברים וכהנה והכהנה. והכל במילים כל כך גבוהות, משפטים כל כך פלצניים.
הרגשתי שאני קוראת תרגיל אינטלקטואלי ריק מתוכן ולא הצלחתי לרגע להרגיש את החיבור את האינטימיות. הרגשתי תלושה, מאוד מתוסכלת מהסיגנון ומההבטחה הלא ממומשת וככל שהספר התקדם גם מהכיוון של השיח. בעיקר בחלק שבו יאיר גר במלון ועד כה לא ברור לי למה עבר למלון, למה מסתגר במלון, למה חוזר וקורא את המכתבים ומה בכלל קורה במכתבים שהוא מחזיר. בדיוק כמו התלישות שהרגשתי כשהיא מגלה לו משהו חשוב אבל לי אין מושג מה הדבר החשוב שהיא מגלה לו ולמה הגיב כמו שהגיב.
פשוט אכזבה. במיוחד בתקופה שאני כמעט לא קוראת. ליפול על ספר כזה פשוט מוציא את הרוח מהמפרשים.
שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, 283 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
