ג’ן ובתה לאנה בת ה 15 יוצאות לסדנת ציור באזורים הכפריים של אנגליה. במהלך הסדנה לאנה נעלמת לארבעה ימים וכשהיא נמצאת היא חבולה, רטובה ועל כל שאלה ששואלים אותה היא עונה שאינה זוכרת. היא מסרבת לעבור בדיקת אונס או לשתף מישהו באירועים שהיא חוותה במהלך ארבעת ימי היעלמותה. בלית ברירה הרופאים והמשטרה משחררים אותה עם הוריה לביתה.

מזועזעת מהאירועים, ג’ן מתקשה לחזור לשיגרה משפחתית נורמאלית.

עוד לפני היעלמותה של לאנה, היו אירועים שהדירו את השלווה המשפחתית. לאנה סבלה מדיכאון ומניסיונות פגיעה עצמית. עם חזרתה, תחושת חוסר השליטה ואי הוודאות מתגברים אצל ג’ן והיא שוקעת בניסיונות אובססיביים ולא מוצלחים לשמור על שפיותה במעגל בלתי נגמר של חרדות, דאגות ונסיונות להבין מה אירע לבתה.

במשך הזמן, הבעל, יו, תופס עמדה של משקיף ונמנע מהתערבות במערכת היחסים המתדרדרת של לאנה עם אמה. הבת הבכורה, מג, הריונית ולסבית מוצהרת, אינה חוסכת את הביקורת מהוריה לגבי התייחסותם הרכה כלפי לאנה. לאנה מצידה מותחת את גבולות היחסים לקצה בהתנגשויות שהולכות ומקצינות ובהתנהגויות מבישות וחסרות הסבר.

ג’ן, בבדידות מזהרת מנסה לאחוז במשהו בלתי מוחשי כדי להציל את בתה ובדרך קורסת לתוך עצמה.

מה שמתחיל כספר מבטיח עם המון פוטנציאל, הופך לקריאה סזיפית ומתישה שכוללת מערכת יחסים אחת מקולקלת וקלסטרופובית בין אמא לבתה, אמא אחת שהולכת וקורסת לתוך עצמה, תוך וויתור על חייה בנסיונות להבין מה קרה לילדה ואיך לעזור לה וקורא אחד מבולבל שלא בדיוק מבין מה הספר אמור להיות: מותחן? דרמה משפחתית? סיפור על הורות והמחירים שלה?

הרגשתי מועקה מהאופן שבו האפיזודות חוזרות על עצמן ומהתקיעות של העלילה.

האובססיביות של ג’ן, הפאנואידיות שלה ביחס ללאנה ומאידך ההתנערות של לאנה והאופן שהיא בועטת בכל הניסיונות להגיע אליה, התישו אותי. מה שהתחיל כסיפור מתח מעניין הופך מהר מאוד לטרחנות נדושה שאין בה שום תובנות או חידוש ביחס למערכות יחסים בין הורים לילדים.

גם סיום הספר איכזב ולמרות שהוא מעין סגירת מעגל של ג’ן עם האירועים, אין בו שום קתרזיס עבור הקורא.

לכל אלה לא הוסיפה הקריינות המקרטעת באודיו של עברית. יתכן שעם קריינות אחרת הספר היה עובר טוב יותר. בקיצור, אכזבה בכל גיזרה.