שם פרפרים עפים הוא מסוג הספרים שמתחילים בשיברון לב, אבל במקום להתמיר את הכאב למשהו חי, הם נותנים לו לשקוע.
יש כאן את כל המרכיבים של דרמה גדולה: אבל, משפחה, סוד ישן ומפגש טעון בין שתי נשים, האחת עירונית ופצועת נפש, והשנייה מבודדת וכמעט מיסטית, ובכל זאת, כנפי הפרפר שמרפרפות בקצה העולם לא מצליחות לעורר כאן אפילו רוח קלה.
העלילה עוקבת אחר משפחת אגיד, שסבלה מטרגדיה קשה: מותה של בי, אחת מהתאומות הצעירות.
כדי להיחלץ מן הבית שבו הזיכרונות מזמזמים בין הקירות, המשפחה מחפשת התחלה חדשה.
הם נוסעים לניו המפשייר, אל אחוזה ישנה שירשו, במטרה למכור אותה ולסגור מעגל.
אלא שבשטח חיה דווינה, חיילת לשעבר המכונה “מכשפת הנהר”, שטוענת כי סב המשפחה נתן לה את המקום.
המפגש בין מארי, אם המשפחה, ובין דווינה אמור להיות רגע ההשתנות, כמו גולם הבוקע אל האור, אך נותר בעיקר עימות עקר בין צדקנות לסבל.
רדפרן יודעת לכתוב כאב, אבל כאן היא לוחצת עליו שוב ושוב, עד שהרגש נמחץ כמו פרפר בין דפי מחברת.
מארי, במקום לעורר חמלה, מצליחה בעיקר לעורר עצבים.
היא חווה את האובדן הנורא ביותר שאפשר לדמיין, אך נותרת קפואה, קרת לב ומרירה.
גם “מעשה החסד” שלה בסיום נדמה כתרגיל ספרותי לסגירת מעגל, כי חסד אמיתי לא נולד ממנגנון אלא מלב פתוח.
הבן, ברנדון, נכתב כמו קריקטורה של מתבגר אמריקאי מפונק; האב חלש וצפוי, כמעט שקוף; והסבל של דווינה, הדמות היחידה שנשאה הבטחה אמיתית, נטחן עד דוק תחת חזרתיות מתסכלת שמותירה רק סמל.
אפילו רגעי השיא מתמסמסים בתוך סחיטה רגשית שמזכירה טלנובלה טורקית, צבעונית, מבריקה לרגע, עשויה כולה פרפרים מנייר.
ועדיין, הקריאה זורמת. רדפרן כותבת היטב, הנוף החורפי והנהר הקפוא מספקים רקע יפהפה, והספר מחזיק אותך עד הסוף.
הבעיה היא שהוא לא אומר הרבה כשהוא מגיע לשם, כמו פרפר שמסתחרר באוויר ואינו מוצא לאן לנחות.
לסיכום,
שם פרפרים עפים הוא רומן שנולד להיות דרמה נוגעת, אך הפך למסחטת דמעות עם גיבורה בלתי נסבלת.
ספר שמבטיח פרפרים, ומספק בעיקר קונפטי צבעוני.
שם פרפים עפים/ סוזן רדפרן
הוצאת ידיעות ספרים, 2025, 312 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Where Butterflies Wander by Suzanne Redfearn is one of those novels that begins with heartbreak but never transcends it.
All the correct elements are here: grief, family, an old secret, and a charged encounter between two women, yet something never quite takes flight.
The story follows the Agid family after the tragic death of Bea, one of the young twin daughters.
Hoping to escape the house where memories hum through the walls, they travel to an old estate in New Hampshire, intending to sell it and start anew.
But on the land lives Davina, a former soldier known as “the River Witch,” who claims that the family’s grandfather gave her the property.
The meeting between Marie, the grieving mother, and Davina was meant to spark transformation — like a chrysalis opening to light — yet remains a barren clash between righteousness and pain.
Redfearn knows how to write about sorrow, but here she presses on it again and again until the emotion is crushed flat, like a butterfly between notebook pages.
Marie, instead of evoking compassion, provokes irritation.
She endures the worst loss imaginable but remains frozen, bitter, and unyielding.
Even her “act of grace” at the end feels like a literary maneuver, not a genuine gesture of mercy.
Brandon, the teenage son, is drawn as a caricature of a spoiled American boy; the father is weak and predictable; and Davina, the only character who carries real promise, is worn down by repetition until she becomes merely a symbol.
Even the high points dissolve in sentimental overreach, reminiscent of a Turkish telenovela: bright, glossy for a moment, made entirely of paper butterflies.
And yet, the reading flows easily.
Redfearn writes well, the frozen river and winter landscape are striking, and the book keeps you turning pages to the end.
It simply has little to say once it gets there — like a butterfly spinning in the air, unable to land.
Bottom line:
A novel born to move the heart, but turned into a tear-extractor with an unbearable heroine.
A book that promises butterflies and delivers colorful, primarily confetti.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
