מלחמת העולם השניה הסתיימה לפני 67 שנים, ונפילת חומת ברלין לפני 23 שנים. גרמניה אוחדה לה יחדיו ולכאורה הסדר העולמי הושב על כנו. אבל אי שם באירופה ואולי בכל רחבי הגלובוס, חיים אנשים שחייהם הוחרבו בשיטתיות במשך 40 שנה לאחר שכבר נגמרה המלחמה. שדוכאו ונרמסו עד עפר. בשם האידיאולוגיה.

את סיפורם של האנשים הקטנים מביאה אנה פאנדר בספר תיעודי שנקרא “שטאזילנד”. אחד מהספרים המזעזעים, שחודרים תחת העור, שקראתי לאחרונה. הספר יצא במקור בשנת 2003 ותורגם לאחרונה לעברית.

אנה פאנדר היא אוסטרלית שמגיעה בשנת 1987 לברלין המזרחית במסגרת טיול מודרך. משהו מצית את דמיונה, משהו מושך אותה אל האפלה של העיר ו- 7 שנים אחרי נפילת החומה, היא חוזרת לגרמניה המזרחית במטרה להתחכות אחר קורותיהם של האנשים הפשוטים, לאו דווקא אלו שהיו מהפכנים גדולים, לאוו דווקא אלה שחוללו זעזועים. אחר דמויות כמו מרים, שבגיל 16 מתוך מעשה קונדסות השתמשה בחותמות בכדי ליצור פלאיירים אנטי ממסדיים. אחר יוליה, שבגיל 17 מרדה בממסד והיתה בקשר רומנטי עם בחור איטלקי. אחר משתפי הפעולה האנונימיים ש”רק ביצעו את חובתם”. והיא מציירת תמונה מצמררת של החיים במזרח גרמניה. חיים של שבירת הרוח, רמיסתה, לצד התעללות בגוף ושטיפת מח בלתי מפסקת.

חיים של ציפור שבורת כנפיים.

זהו סיפורו של הקומוניזם ושל הכישלון של הדיקטטורה במדינה שנחשבה למתקדמת ביותר מבין מדינות הגוש המזרחי. זהו סיפורן של הפנטסיות והאגדות הקומוניסטיות, של התקוות של שני הצדדים – של הקומוניסטים להשבת השטאזילנד ושל האזרחים הפשוטים לחופש וחיים רגילים. ניסיון להסביר את מה שקרה בגרמניה המזרחית לאחר מלחמת העולם השניה. ובעיקר זה ניסיון לגרש את הפחד והאפלה ששורים בגרמניה המזרחית גם 7 שנים לאחר פירוק החומה ואיחוד גרמניה.

למרות שמדובר בתחקיר, הוא נקרא כמו סיפור מתח מצמרר. ספר שישאיר אתכם ערים בלילה מצומררים וחרדים.