טארה לורן, מכתתת רגליה בין ראיונות למשרה בניו יורק. היא בוגרת משפטים בפרינסטון ולמדה מינהל עסקים וכל זה לא מסייע לה למצוא משרה שתאפשר לה לכלכל את עצמה בעיר הגדולה.

לפני כל ראיון היא נוהגת להתגנב למלונות פארקר אינטרנשיונל ולאכול ארוחה טובה מהבופה הפתוח והיוקרתי שלהם. עד שבוקר אחד משתנה מזלה והיא נתפסת.

טארה מתחילה לעבוד עבור פרסטון פארקר, המנכל התובעני הידוע בדרישות המוגזמות שלו, במלונות מהם גנבה.

היא עובדת כעוזרת אישית ורק מייחלת שתקופת חצי שנה תעבור. אבל כשהיא חוצה את חצי השנה היא מגלה שלא כל כך קל להתפטר מפארקר אינטרנשיונל.

ספר משעשע עם קטעים הזויים שגרמו לי לצחוק בקול רם. הדמות של טארה, עד כמה שהיא נשית וחזקה, היא גם אירונית צינית ויודעת לצחוק על עצמה.

הדמות של פרסטון לטעמי שטוחה יותר מאשר הדמות של טארה ולמרות שישנם פרקים מנקודת הראיה שלו, הם פחות טובים מאלה של טארה ופחות חושפים את הדמות שלו.

המתח המיני בין הדמויות נמשך עד 70 אחוז מהספר והסופרת מצליחה יפה לתמרן את הדמויות בעולם העבודה המשותפת.

נהנתי, צחקתי ולמרות שבחלק האחרון הפרקים קצת נמרחו, זה לא הרס לי את הקריאה. זה הספר השני שאני קוראת שכתבה הסופרת הזו והיא כותבת מוצלח מאוד אבל גם בספר השני שקראתי (“ספק סביר”) היתה לה בעיה בסגירת הסידרה וסגירת הספר השלישי.