שאגי ביין, הוא ילד מוזר בן 6, שנאבק בחזיתות רבות במציאות חייו: הוא ילד שלישי של אגנס ביין, אישה יפיפיה, בת יחידה, הנשואה לנהג מונית בשם שאג. אגנס אף פעם לא תפקדה כאם לתפארת: היא נטשה את בעלה הקאתולי הראשון ממנו ילדה 2 ילדים, כדי להינשא לשאג שלא הבטיח לה דבר. נהפוך הוא, שאג הוא טיפוס שחצן, שתלטן ואלים מילולית ופיזית.

הזוג עבר לחיות אצל הוריה של אגנס, שם בעיקר שלטה תרבות השתיינות, ההימורים והכדורים. עדין כל זמן שחיו אצל הוריה, הילדים חיו במסגרת יחסית משפחתית שדאגה להם.

ואז, שאג שגם כך בוגד באגנס בלי הכרה מחליט להתנתק מהוריה והוא מעביר אותה עם הילדים לעיירת כורים בדיוק כאשר המכרה האחרון נסגר שם ונוטש אותה באותה הנשימה לחיות את חייה בטענה שהוא היה חייב לראות אם זה יעבוד מחוץ לבית של הוריה.

אגנס הולכת ומשתגעת שוקעת לאלכוהליזם כבד ולמרדף אחרי שאג שיטה את חסדו עליה. במקביל חייהם של הילדים הולכים ומתדרדרים בתוך כאוס נוראי שבו אימם שותה את הקיצבה עוד לפני שהיא מתקבלת והיא נאלצת לתת מחסדיה לגברים שונים כדי לזכות בטיפה המרה.

במיוחד מוארים חייו של שאגי הצעיר אותו הקורא מלווה עד גיל 16. שאגי נשאר נאמן לאימו וממשיך לטפל בה למרות שאחותו הגדולה עוזבת ואחיו הגדול נזרק מהבית. שאגי, שאימו מטפחת ומלמדת לצאת מהבית רק לאחר שהתבשם התקלח והתיפיף, סובל מנחת זרועם של ילדי השכונה ילדי בית הספר שמלגלגים על ההרגלים שלו להתיפייף ולדבר בשפה גבוהה ומנומסת. הוא כמו ציפור אקזוטית בג’ונגל של חיות פרא. הוא גם סובל מהתעללות תמידית של גברים מבוגרים ודמויות שאמורות להיות מייטיבות אך מנצלות אותו מינית. הוא דמות שמושמת ללעג וקלס לאורך כל הספר למרות רגישותו הרבה והמאמצים הבלתי נלאים שלו להציל את אימו מעצמה.

אגנס אינה בודדה במצב זה; השכונה היא קלחת רותחת של נשים ספוגות באלכוהול וסמים המגנות על בעליהן המובטלים והבוגדניים בחירוף נפש.

כשאגנס מצליחה להשתקם ולהיגמל מאלכוהול, היא פוגשת בגבר שהופך לבן זוגה. אבל גם הוא קורבן של תרבות. בסיטואציה הזו רואים את הכח המחריב של הקהילה והתרבות, ויש מי שדואגים לנטוע בו את הספקות ביחס למחלתה ובטיפשותו הוא דוחף אותה חזרה לאלכוהליזם.

שאגי ביין הוא אחד מהספרים המדכאים שקראתי בכל היסטוריית הקריאה שלי. צריך לבוא מוכנים לספוג את הקיום העלוב והאומללות ואת הסצנות הנוראיות שכרוכות בקיום הזה.

הסופר מתאר את מעגל העוני, האלכוהליזם, ההזנחה האומללות וההתעללות בצורה כל כך חייה לאורך עמודים ארוכים שמי שקורא את הספר צריך באמת להיות בתקופה טובה כדי להכיל את כל העומס הזה. מהתודות בסוף הספר ברור שחלק מהאירועים הוא מבסס על נסיון חייו ורק נותר להצדיע לו על האומץ, הכנות והחוזק לצאת מהמקום הזה גם אם לא היה בו אחד לאחד, זה מספיק רע וקשה.