מריאן לתרבי בת ה 92 מתגוררת עם בנה, כלתה ונכדה. היא חירשת, חסרת שיניים ואת פניה מעטר זקנקן קטן. יחד עם זאת מריאן לתרבי היא אישה צלולה ועצמאית, שמשפחתה רואה בה נטל בשל ההתנהגויות השונות שלה.

מריאן מקבלת מחברתה כרמלה, זקנה עשירה מופלגת ונונ-קונפורמיסטית בעצמה, קרן שמע באמצעותה היא משיבה לעצמה את היכולת להקשיב ולשמוע. וכך היא מגלה שבני משפחתה מתכננים להעביר אותה לבית דיור מוגן.

למריאן לא איכפת באמת וכשהיא מגיעה למקום היא מגלה שמדובר במקום מוזר והזוי שמורכב ממבנים א- סימטרים שונים ובמרכזו מגדל. מריאן שחושפת את עברו של המקום, מגלה כי היה מנזר בראשות אם מנזר חזקה ובעלת כוחות מכושפים.

עד כאן הספר היה מעניין, אפילו מבריק במיוחד הסיפור על אם המנזר. אבל, עם סיום החלק המתאר את אם המינזר והמסע שלה אחר הגביע הקדוש לאירלנד וכישלונה להשיגו, הספר מקבל תפנית ולא לטובה.

ממצב של ספר המדורג 5 כוכבים, הוא הלך ואיבד את דרכו והפוקוס שבו כאשר הסופרת שוקעת לתוך הזיה שבמרכזה עומד שיחרור האנושות משלטון הגברים ע”י קטסטרופה של עידן קרח חדש ועליית התרבות המטריאכלית הנשלטת ע”י נשים וגם נשים זאבות. אלה הצליחו להשיג את הגביע הקדוש ולהשיב את העולם לאיזון בו האדם נשלט ע”י הטבע ולא להפך.

החלק האחרון של הספר נע בין הזייה לביזאר כאשר כבר לא ידעתי מה לחשוב ואיך כך השתבשו הדברים באופן עמוק וכאוטי ביותר. מאוחר יותר קראתי את הכתבה בהארץ המתארת חלקים מהביוגרפיה של קרינגטון והבנתי שזה שיקוף של מצבה כשהייתה מאושפזת בכפייה בבית חולים לחולי נפש, אז טענה כי בחלק מהאישפוז לאחר התרופות והטיפולים שקיבלה, ראתה עצמה כחווה התגלות וכמשחררת וגואלת את הארץ (אגב מוטיב פופולרי, שכנראה גם חוזר אצל מי שסובל מהתמוטטות נפשית, כי הוא הופיע גם בסיפור הורד האדום מאת וסבולד, שם הגיבור המאושפז בבית חולים לחולי נפש רואה עצמו כגואל האנושות מהרוע- כנראה רק מטורפים באמת יכולים לרצות לגאול את האנושות על כל פגמיה ומגרעותיה מעצמה).

אז כן, חלק מהספר באמת עמד בהבטחה והיה מרענן וכתיבה חזקה ומושכת. אבל השליש האחרון ממש גרם לי סבל. לא נהנתי לא מהכאוטיות ולא מהסוריאליזם של העלילה.