חיים באר הוא אחד הסופרים שאני ממהרת לרכוש ולקרוא את ספריו. השפה המשובחת, הסיפורים הקטנים מההווי היהודי והשתלבותם בעלילה הכוללת משדרגים את הספרים שהוא מפרסם. אני חושבת שקראתי את מירב הספרים שפירסם, אולי לא קראתי 2 ספרים.

הדירוג המדוייק של הספר הוא 3.5 כוכבים ואני מניחה שלולאי קראתי את “חבלים” הוא גם היה מגיע ל 4.

“צל ידו” הוא מעין ניסיון השלמה עם אביו שמערכת יחסיו עימו היתה טעונה והוא נפטר כאשר הסופר היה יחסית צעיר ולא יכל להשלים עימו ולסגור איתו מעגל.

התשתית למערכת היחסים הונחה בספר האוטוביוגרפי “חבלים” בו הוא מתאר את ילדותו וחייו בירושלים. ובו הוא גם מתאר את תולדות השבר שמעולם לא תוקן עם אביו.

הסופר מוזמן ע”י מליארדר יהודי וינאי לטירה באוקראינה בכדי לשוב ולהיפגש עם רוחו של אביו ולתקן את עברו. הנסיבות המידיות של ההזמנה, הנחיית קבוצת קשישים בליקוט זיכרונותיהם מהעיירה אוברוץ’. הנסיבות הנסתרות הן מלאכת מחשבת של שיחזור מהלך חיו בצל מערכת יחסיו עם אביו מנקודת מבט אמפטית, אוהדת ומשלימה.

כבכול הספרים של באר גם בספר זה דומיננטית חווית הראיה המענגת המעוגנת בשפה וביכולת המופלאה של הסופר לספר סיפור קטן ואנושי.

פחות אהבתי את תחושת הריאליזם המאגי ששורר מעת כניסתו לטירה להסתגר עם יושביה. גם פחות אהבתי את העירפול שמקיף את המוטיבציה של אותו המיליארדר להביא את באר לאוקראינה לטירה עלומה ולהיפגש עם יושביו של “שער השמים”.

יחד עם זאת, הראליזם המאגי הוא זה שמאפשר לבאר לייצר את אחת הסצנות המרגשות עד כדי דמעות בספר.

מי שאהב את “חבלים” ימצא ב”צל ידו” זוית ראיה מרעננת ונוגעת ללב על מערכת יחסיו של הסופר עם אביו. זווית רכה וכמעט ענוגה לעומת התחושות הקשות שליוו את הקריאה. כבר ב”חבלים” מדובר בסיפור שנמסר באומץ וביושר אישי ובספר הזה באר משלים את המהלך בלא פחות אומץ.

למרות שהספר לא מגיע לרמתו של “חבלים” הוא ספר ראוי לקריאה והתעמקות גם כספר העומד בפני עצמו. יש בו סוג של השלמה, נחמה והבנה שמגיעה כנראה רק לאחר שהאדם השלים מעגל שלם בחייו.