​

נטליה גינצבורג היא אחת הסופרות האהובות עלי. בעיניי הביוגרפיה הקצרה שכתבה על צ’כוב היא מחווה ראויה שמצביעה על עומק הערכתה לאדם והסופר שהיה.

באופן מושלם גינצבורג כורכת בין תנאי חייו והקשרים המשפחתיים שלו ליצירתו:

“האב והאם מופיעים לעיתים קרובות בסיפוריו של צ’כוב: הרתחנות והעריצות שלו, האיפוק הכנוע שלה, החדרים שהפחד שלט בהם”.

כבן למשפחת סוחרים ענייה, עם אב אלכוהליסט ומסור לכנסיה, עריץ, רגזן, קמצן ורודף בצע, ואם שניסתה להגן על הילדים מזעמו וחגורתו של האב, צ’כוב סלד מכל סממן של אדיקות דתית וכל חייו הרגיש בצורך הלוחץ בכסף.

הוא מעולם לא השתחרר מהמשפחה שנולד בה והיחיד מששת הילדים שקיבל על עצמו את האחריות וההנהגה של המשפחה, זאת גם כשהאב נכח נפקד לפרקי זמן ארוכים.

גינצבורג כותבת:

“בסיפוריו של צ’כוב לא פוגשים אף פעם נישואים מאושרים והרמוניה משפחתית”

אולי זה גם ההסבר מדוע הוא לא נישא עד שלוש שנים לפני מותו ואחותו, מריה, שהיתה קשורה אליו מעולם לא נישאה.

לאורך השנים,הוא נע על הציר שבין הצורך בפרנסה ובין אמונתו בקדמה שנובעת מהמהדע. הוא האמין שבכוחות של המדע להכחיד את העוני ואי הצדק החברתי ולכן עמל קשות להיות רופא. כשהחל לשלוח את סיפוריו הקצרים לעיתונים הוא רצה רק להתפרנס והצלחתו כסופר הפתיעה אותו אך לא הסיטה אותו מדרכו:

“סובורין ואחרים לחצו עליו להוציא אותו (קובץ סיפורים קצרים – הערת כותבת הפוסט) בשמו. הוא לא רצה. הוא נהג לומר שלמען האמת הוא רופא, ובקרוב יפסיק לכתוב. הרפואה היא אשתו החוקית, מלאכת הכתיבה היא המאהבת. הוא אמר שבקרוב יעזוב את המאהבת.”

מכיוון שהוענק לו שטח פרסום מוגבל בלבד, הוא נאלץ להגביל את עצמו לכמות מוגדרת של מילים. אך אט – אט הוא יקבל את המקום לסיפורים ארוכים, רציניים ומלנכוליים יותר.

גינצבורג מתארת את מסעותיו של צ’כוב ברחבי רוסיה ואירופה. את ההערכה שקיבל על כתביו. את שהותו לפרק זמן של 3 חודשים בסחלין, מושבת האסירים. סחלין היתה גהינום בעיניו ששלטו בה שרירותיות ואכזריות. היא מדגישה את האופן שבו הוא תפס את המוות והאדישות של האנשים לחולי ועוני.

בניגוד לביוגרפיה של צ’כוב שפירסמה נמירובסקי, ולמרות שמדובר במסמך קצר, שכתוב כמעט בלקוניות, גינצבורג מצליחה לשאוב למסע חייו הקצרים של צ’כוב ובסיום הקריאה להותיר תחושה של מלאות.

מומלץ בחום.