“עפר ואפר”, מאת עתיק רחימי, מתאר רגע אחד, צלול כמו בועה, בו הופגז כפר של מורדים אפגניים.

תוצאות אותו רגע מלוות את דאסתגיר, שיוצא במסע למכרות בהן עובד בנו מוראד. פרק הזמן של העלילה, הוא מספר שעות שבין ההמתנה למשאית שתיקח אותו למכרה והשיבה חזרה.

זהו מסע פנימה, לתוך חיו ואמונותיו של אדם שעבר משבר והתפוררות. בשעת משבר מערכת האמנות והערכים שלנו נמדדת ונבחנת אחת לאחת. עולמנו שב ונבנה מתוך השברים וגם אם אנחנו מוצאים את כל החלקים, השלם אף פעם לא יהיה אותו שלם. אך במקביל המסע גם מתרחש החוצה, אל האמונות הבסיסיות המרכיבות את החברה.

ההבנה המחלחלת באב והכתיבה המינימליסטית מביאה את הספר לשיאים שלא חוויתי בקריאת ספר עד כדי שהעלו דמעות בעניי.

לא מדובר בספר פיוטי או בכתיבה פיוטית כמו של הארי דה לוקה, אלא בכתיבה מחוספסת המביאה לידי ביטוי את התשתית המוסרית והחברתית של העם האפגני, המאמין בדת, מדינה, אבותיהם ומעל לכל מחשיבים את הנאמנות לשבט.

בספר צפים ועולים מיתוסים וסיפורים אפגניים עתיקים. הסיפור של השאה נאמה, רוסתאם וסוהארב, האב ההורג בטעות את בנו, כמין היפוך לסיפור היווני על אדיפוס.

אחד מהספרים המרגשים שקראתי, מומלץ בחום.