סטונר הוא מסוג הספרים שלא שוכחים. המינוריות של הכתיבה והפשטות הישירה שבו הופכת את סך חלקיו לעוצמתי ולחווית קריאה בלתי נשכחת.

ויליאם סטונר, בן לחקלאים ממיזורי, יוצא ללמוד באוניברסיטה. השנים הם תחילת המאה ה – 21. הוא נרשם ללימודי חקלאות באוניברסיטת מיזורי בתקווה לחזור ולסייע להוריו בחווה, אולם, קורס חובה בספרות אנגלית, גורם לתפנית חדה במסלול חייו.

הוא עוזב את לימודי החקלאות ומשלים תואר בספרות. הוא לא מספר להוריו על שינוי הכיוון אלא שהם מגיעים לטקס הסיום שלו. הם אומנם מתאכזבים, אבל אלה החיים וסטונר נשאר ללמד באוניברסיטה.

הוא משלים את הדוקטורט ומתמנה למשרת מרצה קבוע באוניברסיטה. הוא גם נישא לאישה, שמתגלה כשיא הקרירות, המניפולטיביות והאכזריות וליל כלולותיו הופך לדגם נשואיו: תאונת רכבות שאין תקומה ממנה. הפצוע אולי חי, אבל הוא נשאר צמח. אישתו המרוחקת והקרירה דוחקת אותו אט- אט מחוץ לביתו. באומללות הוא מבלה שעות ארוכות בחדרו באוניברסיטה, מדוכדך בלי תקווה בלי חלום עד שהוא פוגש סטודנטית שלו ומנהל איתה רומן סוער ומלא תשוקה.

אבל, כמו חיי פרפר, חיי האהבה הזו קצרים. סטונר לא נועד לאושר ארוך טווח.

תככים במסדרונות האוניברסיטה מפרידים בינו ובין אהובתו שנאלצת לעזוב. גם בתו האהובה מאכזבת אותו ומתדרדרת לאלכוהליזם ולבסוף מסתבר שהוא חולה בסרטן. זהו אקורד צורם במיוחד, שיוצר תחושה של חוסר הוגנות.

בדרכו הישירה והפשוטה סטונר כבש אותי, ראיתי את ההצלחות גם במקומות שבהם הכישלון ברור וכואב: במאבק לעמוד על דעותיו ולא לוותר, במאבק העיקש נגד אישתו ובמאבק לעבוד בעבודה ובמקום שהוא אוהב. הספר מעורר אמפטיה ומרגש ומאוד קשה להתעלם מהדמות שלו שעומדת בבדידותה המזהרת ומקרינה על סביבתה.