פלטון אילאיץ’ גארין, רופא גבוה נאה ונמרץ, יוצא להציל את תושבי הכפר דולגויה, כפר שכוח אל שמגיפה מכה בתושביו.

הרופא, חייב להגיע ליעדו עד למחרת בבוקר ואינו מקבל לא, גם כאשר הקשיים נערמים לרעתו:

הרכב שאיתו נסע נרדם והסוסים מיוגעים. התחנה ריקה ואין באופק אמצעי תחבורה אחר שיוביל אותו. בחוץ מתחשרת סופת השלגים איימתנית.

אבל לא אחד כמו פלטון אילאיץ’ גארין ישעה למסר שמעבירה לו הקרמה.

כך הרופא המהולל משכנע את חרחושה, מוזיק פשוט וצנוע, להסיעו לכפר בכלי תחבורה המכונה : עצמונוע, הרתום לסוסונים מניאטורים קפריזיים.

הספר מתאר את סיפור המסע המטורף וההזוי בערבות רוסיה. כמיטב המסורת, הוא רצוף מכשולים שהולכים ומתעצמים, יערות אפלים באיזורים נידחים, דמויות צבעוניות – רובן הלומות אלכוהול , חלקן מאכלסות את שולי החברה (כמו סוחרי סמים) ואירועים מעגליים בהם הגיבור והמוזיק נקלעים לצרה ונחלצים ממנה רק בכדי להמשיך לצרה הבאה.

ככל שהמסע מתקדם, כך יותר אלמנטים פנטסטיים תופסים את מרכז הבמה, וכך מתחיל לקנן בקורא החשד שאולי הגיבור המסכן נקלע למעגלי הגהנום ואין לסופר שום כוונה להוציא אותו מהם.

אישית אני פחות מתחברת לסיגנון המטורף הזה שחביב גם על הסופרים הדרום אמריקאיים (וגם על בעלי ההוצאה המתחרה, שלא מפסיק להלל ולשבח את הפרעות שמחוללים הסופרים האלה בנרטיב ).