הספר “סדקים בזהב” מאת מיכל שלו הציג בפניי אתגר מיוחד, ולמרבה הצער לא מהסוג הטוב. כבר בתחילת הקריאה מצאתי את עצמי נאבקת ברצון להמשיך ולצלול אל תוך העלילה. התחושה הראשונית לא בישרה טובות, וההמשך לא סיפק נחמה או שיפור.
אחת הבעיות המרכזיות בספר היא העומס העצום של דמויות שהופכות במהירות את העלילה למסורבלת ומתישה. לכל דמות ישנו קו עלילה משלה, והקורא מוצא את עצמו נע במאמץ בין סיפורים שונים שלעיתים נראים מנותקים לחלוטין זה מזה. העלילה מתפזרת על פני שנים ארוכות, שלושים ליתר דיוק, עד לנקודת הסיום הבלתי נמנעת.
לבלבול הזה מוסיפה הסופרת גם משולש אהבה בעייתי, שמלבד תחושת חוסר מקוריות, מעניק הרגשה של ניסיון מלאכותי לייצר דרמה ועניין. בפועל, מדובר במהלך מיותר שמכביד על הקורא ומדגיש את חוסר המיקוד בעלילה. במקום להדק את הקשרים בין הדמויות, הוא רק מגביר את התחושה של עומס מיותר.
האופן שבו העלילה מתפתלת על פני עשרות שנים, עד הסיום המיוחל, מתיש ולא תורם לבהירות הסיפור. ניתן היה להגיע לאותה נקודה בדיוק הרבה קודם, בלי הצורך לעבור במסלול כה ארוך ומייגע. לאורך הספר הרגשתי שהסיפור הולך לאיבוד בתוך הרצון של הסופרת לכסות טווח זמן ארוך מדי.
באופן אישי, איבדתי את הסבלנות במהלך הקריאה. בשלב מסוים עברתי לקריאה מהירה ודילוגים, בעיקר כדי להבין לאן כל זה הולך, אך התחושה נותרה זהה: העלילה לא הצליחה לתפוס אותי ולא לעורר בי סקרנות או הזדהות עם הדמויות.
בשורה התחתונה, “סדקים בזהב” לא הצליח לעורר בי עניין. הוא עמוס מדי, מבולבל מדי, ונראה שהסופרת ניסתה לדחוס לתוכו הרבה מעבר לדרוש. התוצאה היא ספר מסורבל ומעייף שהתקשיתי מאוד לסיים.
סדקים בזהב/ מיכל שלו
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2018, 416 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
