נשמות / רועי חן

ארבע מאות שנה ומאפרה מלאה

גרישה צירולניק בן שלושים ותשע, גר עם אמא שלו בקומה רביעית בלי מעלית ביפו, מעשן בלי הפסקה, שותה קולה במקום לצחצח שיניים, וכותב במחשב היחיד בבית, שעומד במקרה בחדר השינה שלו. הוא גם זוכר ארבע מאות שנה של גלגולים. ילד בעיירה חורביצה, נער בגטו של ונציה, גבר במרוקו, פרעוש בקרקס בדכאו. ובכל גלגול הוא מחפש אותה, את הנשמה התאומה שאיבד.

כבר בפרק הראשון הבנתי שרועי חן עושה משהו מעניין מבחינה מבנית. גרישה פותח מסמך חדש במחשב לכל גלגול, כותב בלי להביט לאחור, ומפחד שאם יקרא מילה אחת ממה שכתב הוא ימות מבושה. גוגול שרף את החלק השני של ״נפשות מתות״ דף אחרי דף. לגרישה מספיקה לחיצה קרה ומהירה על כפתור ה־Delete. הוא לא לוחץ. עדיין לא.

אבל התחכום המבני הוא רק חלק מהעניין. לרועי חן יש יכולת סיפורית יוצאת דופן. הוא שואב את הקורא אל תוך התקופות והגלגולים, ומקים בכל פעם עולם שלם, עם שפה, קצב, דמויות וחוקים משלו. בחורביצה, העיירה היהודית רוחשת חיים, הומור שחור ואכזריות כמעט תמימה. היהודים שרוגמים למוות גוי בתהלוכת פורים, ואז שולחים את גופתו בחזרה לעיירה השכנה, הם דוגמה נהדרת להומור שמזכיר את שלום עליכם, רק עם שיניים חדות יותר. הם נסחפים כל כך בתפקידיהם עד שהם שוכחים שהמן הרשע הוא דמות בסיפור, והאדם שמולם אמיתי לגמרי.

בוונציה האווירה משתנה. היחסים בין הנשמות נעשים אפלים ומטרידים, והקרבה בין האחים מתקרבת לגילוי עריות. בדכאו, ב־1942, חן מעז להכניס קרקס פרעושים אל תוך השואה. פרעוש בשם גוליית מקפץ מול קהל שבוי, והגרוטסקה נעשית מצמררת.

חן מחליף תקופות, קולות וסגנונות בקלות מעוררת השתאות. לפעמים הוא גם פטפטן מדי. לעיתים ריבוי הדמויות, האנקדוטות והסטיות מן העלילה מעייף . ובכל זאת, ברוב הגלגולים הוא מצליח לעשות את הדבר החשוב ביותר שמספר סיפורים יכול לעשות: לגרום לקורא להיכנס לעולם שבדה ולרצות להישאר בו.

מי מתקתק?

ואז, באמצע הספר, גרישה מתעורר מתקתוק ציפורניים על המקלדת. מרינה, אמא שלו, משגיחה במוזיאון תל אביב עם תואר אקדמי שהביאה מרוסיה ושפתון על השיניים, יושבת בחדר שלו ומקלידה. במחשב שלו. ומהר מאוד מתברר שהיא כותבת לתוך הסיפור שלו. הקול שלה מתפרץ לפרקים: התחביר הרוסי, השיבושים, ההומור, הכאב. היא מפריכה את הגלגולים שלו בזיכרונות מהחיים המשותפים שלהם, ומתנצלת בשמו בפני ניצולי השואה.

מרינה היא אחת הדמויות הנפלאות בספר. היא משוכנעת שבנה הורס את חייה, אבל כשהוא מודיע לה שהוא בהיריון, היא קונה נעלי תינוק ומתחילה לדאוג לתזונה שלו. אחר כך היא לוקחת אותו לפסיכיאטר, אחרי שסיפרה לו שהם הולכים לגינקולוג, ומגלה שהרופא מתעניין דווקא בשאלה מדוע היא עצמה האמינה להיריון.

היא מצחיקה עד דמעות, מגוחכת, חטטנית, אוהבת, שתלטנית ומיואשת. ובעברית המשובשת שלה היא מצליחה לספר סיפור מלא חיים, לעיתים יותר מזה של בנה.

באותו רגע עצרתי ושאלתי את עצמי: מי הבטיח לי שכל הסיפור הזה הוא לא סיבוב אחד גדול על חשבון הקורא?

שניהם מתקתקים. ולי אין שום דרך לדעת מה החלק שלו ומה שלה, מלבד החלוקה שהטקסט עצמו מציג. אולי גרישה כותב את מרינה, ממציא לעצמו מבקרת מוסרית שתנזוף בו על כל פרובוקציה. אולי מרינה כותבת את גרישה, ומנסה להבין את הבן שלה דרך הסיפורים שהיא מייחסת לו. אולי שניהם משכתבים זה את זה.

שני אנשים שגרים יחד ולא מסוגלים להבין זה את זה, ואולי דווקא מסוגלים לכתוב זה את זה בדיוק מושלם.

המרוקאי

חן כמעט איבד את הסבלנות שלי במרוקו. הגלגול של גבריאל וג'ימול היה בעיניי וולגרי ומייגע: התרפסות, שקרים, תיאורי יחסים שאמורים להיות סוערים ויוצאים עלובים. קראתי אותו בשיניים חשוקות.

דווקא התמונה האחרונה של הסיפור מצוינת. ג'ימול מחכה שגבריאל יישא אותה לאישה שנייה, ומגלה שהוא כלל לא סיפר לאשתו על הקשר ביניהם. למחרת הוא אמור להפליג עם משפחתו לבריטניה, שם מצפה לו עבודה כמתורגמן. היא מרעילה אותו. שתי נשמות שמצאו זו את זו אחרי גלגולים רבים נכשלות במבחן האנושי הפשוט של נאמנות.

בסוף הספר מתברר שגם לפרק הזה יש תפקיד. היחסים המעוותים בין גבריאל לג'ימול חוזרים, בצורה מטרידה הרבה יותר, בדירה ביפו.

אבל תמונה אחת טובה אינה מכפרת על הדרך אליה, וגם ההצדקה המבנית אינה מתקנת בדיעבד את חוויית הקריאה. רומן יכול להיות מצוין ועדיין לכלול פרק שהקריאה בו משאירה טעם רע.

מהגרים בין עולמות

ומתחת לכל הגלגולים, כמעט בשולי הרומן, מתנהל סיפור נוסף. סיפור על כישלונה של ההגירה.
מרינה וגרישה הגיעו מרוסיה לישראל, ושניהם מתקשים למצוא כאן את מקומם. מרינה עובדת, מדברת עם אנשים, מכירה את הרחובות ואת המנהגים, אבל רוסיה ממשיכה להתקיים בתוכה. היא נמצאת בשפה שלה, בזיכרונות, בדרך שבה היא מבינה את ההיסטוריה. כשהיא מדברת על מלחמת העולם השנייה, היא מזכירה שברוסיה קראו לה ״מלחמת המולדת הגדולה״, ומיד מבחינה כיצד השם שניתן למלחמה משנה את הסיפור שמספרים עליה.

גרישה מתקשה עוד יותר. הוא הולך ומתרחק מן החברה הישראלית, מן הרחוב, מן האפשרות לחיים עצמאיים. אחרי שהוא מותקף ביום השואה משום שקפץ וצעק בזמן הצפירה, הוא מסתגר בבית במשך תקופה ארוכה. העולם שבחוץ נעשה מאיים, ובבית הוא ממשיך לכתוב על עולמות אחרים.

שני מהגרים שחיים באותה דירה, תלויים זה בזה, אך אינם מצליחים להשתלב בחברה שסביבם. מרינה מתפקדת בתוכה, גרישה נסוג ממנה. גם הקשר ביניהם אינו מספק להם תחושת בית יציבה.
קשר וניתוק, שייכות וניכור. זה המתח שעובר בכל הרומן.

בחורביצה הקהילה צפופה עד מחנק, בוונציה הקרבה בין הנשמות מאיימת לחצות גבולות, במרוקו האהבה הופכת לתלות ולהשפלה, וביפו מרינה וגרישה קשורים זה לזה בקשר שאי אפשר להתיר ואי אפשר לחיות בו בשלום.

הם זקוקים זה לזה, ופוגעים זה בזה. מרינה חוששת שגרישה יעזוב אותה, וגרישה אינו מצליח להתרחק ממנה באמת. הבית מגן עליהם מפני העולם, אבל גם מצמצם את חייהם.

באחד הפתקים של גרישה מופיע משפט ביידיש: ״הנשמה כשהיא לבד היא נקייה״. מרינה מתקשה להבין אותו. היא חוששת שבנה מרגיש מלוכלך בקרבתה. מבחינתה, נשמה לבד היא דבר נורא.
ואולי זו אחת הסתירות הכואבות ברומן: החיפוש אחר שייכות עלול להוביל לקשר חונק, והניסיון להשתחרר ממנו עלול להסתיים בבדידות מוחלטת.

שני חלונות (זהירות, ספוילר)

ואיזה סוף.

גרישה על אדן החלון. מרינה מולו. ופתאום היא מכריזה שהיא הנשמה התאומה שחיפש ארבע מאות שנה. היא הייתה גבריאל. הוא היה ג'ימול, זו שהרעילה אותו. וההוכחה: שלושה ימי גשם במרוקו, שבהם האוהבים הסתתרו ושיחקו בתיבת נח. זיכרון שלא מופיע באף אחד מהמסמכים שלו.

והתפקידים מתהפכים. גרישה, שהאמין בגלגולים לאורך כל הספר, הופך לספקן ודורש הוכחות. מרינה, שהתעקשה כל הספר על המציאות ועל מה שבאמת קרה, נכנסת לתוך המיתולוגיה שלו. ואין לנו שום דרך לבדוק אם היא דוברת אמת או ממציאה, ברגע האחרון, את הסיפור היחיד שיכול להגיע אליו.
בפרק האחרון, אחרי ספר שלם של מאבק על הבעלות על הסיפור, שניהם מאבדים אותה. המספר עובר לגוף שלישי, ואנחנו מתבוננים בהם מבחוץ. אם ובן, כל אחד בחלון שלו, כמה מטרים ביניהם, ומרחק שאף אחד מהם לא מצליח לחצות.

והדיאלוג פשוט עד כאב. הוא לא יודע איך להמשיך לחיות. תשובות פילוסופיות אין לה. יש לה עוד סיגריה, ועוד אחת, ועוד ארבע שעות עד הבוקר. הוא חושב בנצח. היא חושבת בלילה אחד. היא אומרת שצריך לחיות כמו חתולים, בלי לעסוק כל הזמן בנצח.

גרישה זוכר ארבע מאות שנה ולא מצליח לעבור יום אחד. כשמרינה דפקה על דלת האמבטיה ושאלה אם הוא חי, הוא ענה לה: תגדירי חיים. בסוף הספר היא מגדירה. עוד סיגריה. עוד לילה. עוד יום.

והסיום, ״אז נקרא ספרים״, הוא אולי המשפט הפשוט והיפה ביותר ברומן כולו. אחרי כל הגלגולים, החיפושים והניסיונות למצוא מקום בעולם, נשארת האפשרות לקרוא יחד. להיכנס לסיפור אחר, ולחזור ממנו אל החיים.

אז סיבוב על חשבון הקורא?

יש הבדל בין סופר שמרמה את הקוראים בתפנית שרירותית לבין סופר שבונה מראש רומן שבו אי אפשר להפריד בין המספר, הכותבת והדמות. אצל חן אי־הוודאות היא המבנה עצמו, ואפילו המספר החיצוני של הפרק האחרון לא מבטיח לנו אמת. הוא נותן עוד נקודת מבט, וזהו. את ההכרעה הספר משאיר לקורא: סיפור על גלגול נשמות, או סיפור על אמא שמוכנה להמציא נצח שלם כדי שהבן שלה יחיה עוד יום.

הפרק המרוקאי עדיין מעצבן אותי. גם הפטפטנות של חן אינה תמיד מוצדקת. אבל קשה להתעלם מיכולתו לברוא עולמות ולשאוב את הקורא אליהם, ומן האופן שבו הוא מאפשר לסיפור ההגירה, לבדידות ולכמיהה להשתייכות לתפוס בהדרגה את מקומם בלב הרומן.

מה שהתחיל כמסע פרוע בין ארבע מאות שנות חיים מתכנס לשני אנשים בדירה ביפו. הם אינם מצליחים למצוא לעצמם מקום בחברה, מתקשים למצוא מנוחה זה בקרבתה של זו, ובכל זאת, ברגע המכריע, הקשר הזה הוא מה שמחזיק אותו בחיים.

ארבע מאות שנה של גלגולים התכנסו בשבילי לשאלה אחת, הפשוטה והנוראה מכולן: איך משכנעים אדם להישאר בחיים?

בסיפור. גם אם אף אחד לא יודע מי כתב אותו.

Souls / Roy Chen

Four Hundred Years and a Full Ashtray

Grisha Tzirulnik is thirty-nine years old, lives with his mother on the fourth floor of a building without an elevator in Jaffa, smokes constantly, drinks Coke instead of brushing his teeth, and writes on the only computer in the apartment, which happens to stand in his bedroom. He also remembers four hundred years of reincarnations. A child in the shtetl of Khorovitsa, a boy in the Venice ghetto, a man in Morocco, a flea in a circus in Dachau. And in every incarnation he searches for her, the soulmate he lost.

Already in the first chapter, I realized that Roy Chen was doing something interesting structurally. Grisha opens a new file on the computer for each incarnation, writes without looking back, and is afraid that if he reads even one word of what he has written, he will die of embarrassment. Gogol burned the second part of "Dead Souls" page by page. For Grisha, one cold, quick press of the Delete key would be enough. He does not press it. Not yet.

But the structural cleverness is only part of what matters here. Roy Chen has an extraordinary gift for storytelling. He pulls the reader into each period and each incarnation, creating a complete world every time, with its own language, rhythm, characters and rules. In Khorovitsa, the Jewish shtetl is alive with activity, black humor and almost innocent cruelty. The Jews who stone a gentile to death during a Purim procession and then send his body back to the neighboring town are a wonderful example of humor that recalls Sholem Aleichem, only with sharper teeth. They become so absorbed in their roles that they forget Haman the Wicked is a character in a story, while the man standing in front of them is completely real.

In Venice the atmosphere changes. The relationships between the souls become darker and more disturbing, and the intimacy between the siblings approaches incest. In Dachau, in 1942, Chen dares to bring a flea circus into the Holocaust. A flea named Goliath jumps before a captive audience, and the grotesque becomes chilling.

Chen shifts between periods, voices and styles with astonishing ease. Sometimes he is also too talkative. At times the abundance of characters, anecdotes and detours from the plot becomes tiring. And yet, in most of the incarnations he manages to do the most important thing a storyteller can do: make the reader enter a world he invented and want to remain there.

Who Is Typing?

Then, halfway through the book, Grisha wakes to the sound of fingernails tapping on the keyboard. Marina, his mother, who works as an attendant at the Tel Aviv Museum with an academic degree she brought from Russia and lipstick on her teeth, is sitting in his room and typing. On his computer. Very quickly, it becomes clear that she is writing herself into his story. Her voice bursts into the chapters: Russian syntax, mistakes, humor, pain. She contradicts his reincarnations with memories from their shared life and apologizes on his behalf to Holocaust survivors.

Marina is one of the most wonderful characters in the book. She is convinced that her son is ruining her life, but when he announces that he is pregnant, she buys baby shoes and starts worrying about his nutrition. Later she takes him to a psychiatrist after telling him they are going to a gynecologist, only to discover that the doctor is more interested in why she herself believed in the pregnancy.

She is laugh-out-loud funny, ridiculous, intrusive, loving, controlling and desperate. And in her broken Hebrew she manages to tell a story full of life, sometimes more so than her son's.

At that point I stopped and asked myself: who promised me that this entire story was not one enormous joke at the reader's expense?

They are both typing. And I have no way of knowing which part belongs to him and which to her, apart from the division presented by the text itself. Perhaps Grisha is writing Marina, inventing a moral critic who will scold him for every provocation. Perhaps Marina is writing Grisha, trying to understand her son through the stories she attributes to him. Perhaps they are rewriting each other.

Two people who live together and cannot understand one another, and perhaps are capable of writing one another with perfect accuracy.

The Moroccan

Chen almost lost my patience in Morocco. The incarnation of Gabriel and Jimol was vulgar and exhausting to me: groveling, lies, descriptions of relationships that are supposed to be passionate and instead come across as pathetic. I read it through clenched teeth.

The final image of the story, however, is excellent. Jimol waits for Gabriel to take her as his second wife, only to discover that he has never told his wife about their relationship. The next day he is supposed to sail with his family to Britain, where a job as an interpreter awaits him. She poisons him. Two souls who have found each other after many incarnations fail the simplest human test of loyalty.

By the end of the book, it becomes clear that this chapter also has a role to play. The distorted relationship between Gabriel and Jimol returns, in a far more disturbing form, in the apartment in Jaffa.

But one good image does not make up for the road leading to it, and structural justification does not retroactively repair the reading experience. A novel can be excellent and still contain a chapter that leaves a bad taste.

Immigrants Between Worlds

And beneath all the reincarnations, almost at the margins of the novel, another story is unfolding. A story about the failure of immigration.

Marina and Grisha came from Russia to Israel, and both struggle to find their place here. Marina works, speaks to people, knows the streets and the customs, but Russia continues to exist inside her. It is present in her language, her memories, the way she understands history. When she speaks about the Second World War, she points out that in Russia it was called "the Great Patriotic War", immediately revealing how the name given to a war changes the story told about it.

Grisha struggles even more. He gradually withdraws from Israeli society, from the street, from the possibility of an independent life. After he is attacked on Holocaust Remembrance Day for jumping and shouting during the siren, he shuts himself inside the apartment for a long period. The outside world becomes threatening, and at home he continues to write about other worlds.

Two immigrants living in the same apartment, dependent on one another yet unable to integrate into the society around them. Marina functions within it; Grisha retreats from it. Their relationship does not provide them with a stable sense of home either.

Connection and disconnection, belonging and alienation. That is the tension running through the entire novel.

In Khorovitsa the community is close to the point of suffocation. In Venice, the intimacy between the souls threatens to cross boundaries. In Morocco, love becomes dependence and humiliation. And in Jaffa, Marina and Grisha are bound together by a relationship that cannot be untied and cannot be lived peacefully.

They need each other, and they hurt each other. Marina fears Grisha will leave her, while Grisha cannot truly distance himself from her. The home protects them from the world, but it also narrows their lives.

One of Grisha's notes contains a sentence in Yiddish: "When the soul is alone, it is clean." Marina struggles to understand it. She fears that her son feels dirty in her presence. For her, a soul alone is something terrible.

Perhaps this is one of the novel's most painful contradictions: the search for belonging can lead to a suffocating relationship, while the attempt to escape it can end in absolute loneliness.

Two Windows

Spoilers ahead.

And what an ending.

Grisha is standing on the windowsill. Marina is facing him. Suddenly she declares that she is the soulmate he has been searching for over four hundred years. She was Gabriel. He was Jimol, the woman who poisoned him. And the proof: three rainy days in Morocco, when the lovers hid away and played Noah's Ark. A memory that appears in none of his documents.

The roles reverse. Grisha, who believed in reincarnation throughout the book, becomes the skeptic and demands proof. Marina, who spent the entire novel insisting on reality and on what actually happened, steps into his mythology. And we have no way of knowing whether she is telling the truth or inventing, at the last possible moment, the only story that can reach him.

In the final chapter, after an entire book built around a struggle over ownership of the story, both of them lose it. The narration shifts into the third person, and we observe them from outside. A mother and son, each at a different window, only a few meters apart, separated by a distance neither of them can cross.

And the dialogue is painfully simple. He does not know how to continue living. She has no philosophical answers. She has another cigarette, and another one, and another four hours until morning. He thinks in eternity. She thinks in one night. She tells him that people should live like cats, without spending all their time thinking about eternity.

Grisha remembers four hundred years and cannot get through a single day. When Marina once knocked on the bathroom door and asked whether he was alive, he answered: define life. At the end of the book, she defines it. Another cigarette. Another night. Another day.

And the final line, "Then we'll read books", may be the simplest and most beautiful sentence in the entire novel. After all the reincarnations, searches and attempts to find a place in the world, one possibility remains: reading together. Entering another story, and returning from it to life.

So Was It All a Joke on the Reader?

There is a difference between an author who cheats the reader with an arbitrary twist and an author who builds, from the beginning, a novel in which it is impossible to separate the narrator, the writer and the character. In Chen's novel, uncertainty is the structure itself, and even the external narrator of the final chapter does not promise us the truth. It gives us one more point of view, nothing more. The novel leaves the decision to the reader: a story about reincarnation, or a story about a mother willing to invent an entire eternity so that her son will live one more day.

The Moroccan chapter still annoys me. Chen's talkativeness is not always justified either. But it is difficult to ignore his ability to create worlds and draw the reader into them, or the way he allows the story of immigration, loneliness and the longing to belong to gradually take their place at the heart of the novel.

What began as a wild journey through four hundred years of lives narrows down to two people in an apartment in Jaffa. They cannot find a place for themselves in society, struggle to find peace in each other's company, and yet, at the decisive moment, that relationship is what keeps him alive.

Four hundred years of reincarnations came down, for me, to one question, the simplest and most terrible of all: how do you persuade a person to stay alive?

With a story. Even if no one knows who wrote it.