נערי האוצר מרכז תשעַה סיפורים קצרים, ישראליים עד לשד העצם.
כל אחד מהם מציב שני עולמות זה מול זה. קרובים פיזית, רחוקים מנטלית.
חיים זה לצד זה, כאילו לא רואים זה את זה. לא עיוורון רפואי, אלא עיוורון רצוני.
נוחות שמתחזה לסובלנות.
סוג של אינטגרציה? או אולי פשוט הדחקה לאומית, עטופה בזיכרונות של “פעם היינו ביחד”.
הקובץ נע בין נוסטלגיה לבין חשיפת סדקים. לא כדי לרגש, אלא כדי להראות צל.
לא כור היתוך אלא כור חיתוך. חלקי תרבות שחיים על אותו שטח, בלי להצליח לדבר אחד עם השני.
הדוגמה הבולטת היא “החצילים של דודה חיה’לה”.
משפחה קיבוצית נוסעת לירושלים לחגוג פסח עם קרוביה הדתיים-חרדים. לכאורה חיבור משפחות. בפועל זה כמו לנסות לאחד שתי שפות שלא חולקות אפילו אוצר מילים רגשי.
המתח מצטבר, עובר דרך טקסים, צלחות, מבטים.
עד שהחג, שהוא סמל לגאולה, מתפורר לשתיקה מביכה ולשבר גלוי.
ב “אברהם ג.” ניצול שואה ממשיך לשחק כדורגל אחרי המחנות.
הדשא כאקט של חזרה לחיים. ואז, כשאייכמן נעצר, המציאות חודרת שוב.
הגוף שרץ קדימה נעצר. אי אפשר לברוח מהעבר, רק לנוע סביבו.
והסיפור הכי חד בעיניי: “האגף להלבשה תחתונה”.
זו לא פריז רומנטית. זה קפקא. מבטים, אי הבנה, אשמה בלי סיבה.
שפה שנמרחת מבושה. אבסורד שאוכל את הסיטואציה מבפנים.
ישראלי תמים לכאורה שנבלע בתוך מערכת זרה, ונשאר תלוי בין עולמות בלי מתורגמן.
לא כל הסיפורים שווים בעוצמתם.
“קמב"ץ המוות” ו “האנטנה” פחות הדהדו אצלי.
אבל כמכלול, יש כאן תשומת לב מדויקת לפערים התרבותיים שבונים אותנו.
לא דרמה מהדהדת אלא חריקה שקטה. זאת שאנחנו מרגישים ברחוב, באוטובוס, באירוח משפחתי שלא באמת עובד.
זו לא אדמה בוערת, היא כבר אחרי.
גחלים לוחשות אחרי השריפה.
כל מפגש בין העולמות משאיר כוויה.
קובץ שמבין את הישראליות לא דרך המיתוס שלה, אלא דרך הסדקים הקטנים.
מומלץ למי שמכיר את הארץ הזו לא ככותרת, אלא כמרקם מתוח, עדין, מלא קוצים.
נערי האוצר / יוסי עוזרד
הוצאת שתיים, 2022, 144 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
