For English review, please scroll down.
קראתי את “מעשה משעמם” בפעם השנייה, ושוב הגעתי אל הדף האחרון עם אותה תחושה עקשנית של החמצה. לא כי פספסתי את העלילה, היא הרי כמעט לא שם, אלא כי הרגשתי שאני נלחמת במוניטין. זה צ’כוב. זה “טקסט קאנוני”. משהו אמור לקרות לי. אז קראתי שוב. ניסיתי להיות נדיבה יותר, קשובה, אולי משכילה יותר. ושוב: שום דבר לא זז. לא רגש, לא מחשבה חדשה, אפילו לא עקצוץ קטן של עניין.
לאט הבנתי: זו לא תקלה. זו לא בעיית קריאה. צ’כוב גורר אותנו בדיוק למקום הזה.
ניקולאי סטפנוביץ’, הפרופסור הנערץ, האיש שסביבו נבנתה תפאורה שלמה של כבוד ומעמד, מגלה שאין לו על מה להישען. לא נשאר לו רעיון מחייה, לא אמונה פנימית, לא תחושה שיש עוד טעם להתאמץ להיות מי שהיה. נשארת תודעה חדה שמביטה על עצמה ורואה בעיקר שחיקה. לא דרמה. לא טרגדיה מפוארת. שחיקה אפורה ומתמשכת.
הרגע המטלטל ביותר בסיפור, לפחות עבורי, הוא דווקא הרגע של היעדר המחווה: קטיה, בת חסותו, זקוקה לו באמת, והוא מגיב בשילוב מוזר של נימוס אינטלקטואלי וקור רגשי. לא הושטת יד, לא מעורבות. רק ריחוק מנוכר. זו לא ריקנות נפשית, אלא מבוכה מוסרית. אדם שמתגלה כמי שאינו מסוגל להיות בית לאדם אחר, דווקא ברגע שבו הוא נדרש לכך יותר מכל.
ופה מתחיל הפיצול האמיתי שלי מול היצירה.
מצד אחד, הדיוק של צ'כוב מרשים. צ’כוב לא מתחנף. הוא לא מספק “רגעי חסד”. הוא נאמן עד כאב למצב שבו החיים ממשיכים, אבל המשמעות כבר עזבה. אפשר לראות בזה כתב אישום על אינטלקטואליות שלא מתרגמת לאנושיות. אפשר לראות בזה טקסט על זקנה שאינה רק גוף מתבלה, אלא חיים שמתכנסים פנימה עד שהם נשארים בלי דופק רגשי.
מצד שני, נשארת השאלה הפשוטה אך הלא נעימה: האם זו חוויית קריאה ראויה?
האם הריקנות הזו מצליחה להפוך למשהו שאני מרגישה, או שהיא נשארת בעיקר רעיון מרשים שאני מבינה ומעריכה, אבל לא נהנית ממנו? צ’כוב מדייק כל כך את השחיקה, עד שהוא מייצר חוויית קריאה שחוקה. זה אמיץ. זה גם מתסכל.
אני מבינה את המהלך הרעיוני, אבל זה לא מספיק. זה לא מרגש, זה לא מזיז, וזה לא נוגע בי. אני לא “מעריכה מרחוק” ולא “מתפעלת אינטלקטואלית”. אני בעיקר מרגישה שהספר עושה משהו חכם, אבל משאיר אותי בחוץ. וזה פשוט לא מספיק לי.
אני לא מכתירה אותו כ- “שעמום”, אבל גם לא מכריזה עליו כ- “מופת”.
אני נשארת איתו באמצע. לא נלהבת, לא נרעשת. בין הבנה לעייפות. וזה המקום שהוא השאיר אותי בו.
מעשה משעמם/ אנטו צ'כוב
הוצאת עם עובד, 2025, 132 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
סידרת קלאסי כיס#
לדף הסידרה –
A Boring Story / Anton Chekhov
A book that insists we stay in the uncomfortable place
I read A Boring Story for the second time, and once again reached the final page with the same stubborn sense of disappointment. Not because I missed the plot – there is barely any – but because I felt I was wrestling with the book’s reputation. It’s Chekhov. It’s “canonical literature.” Something is supposed to happen to me.
So I reread it. I tried to be kinder, more attentive, perhaps more intellectually generous. And again: nothing moved—no emotion, no new thought, not even the faintest spark of interest.
Slowly, I understood: this isn’t a failure. It isn’t a reading problem. Chekhov is dragging us exactly here.
Nikolai Stepanovich, the celebrated professor, surrounded by an elaborate theatrical set of honor and prestige, discovers he has nothing left to lean on. No animating idea, no inner faith, no sense that it is still worth the effort to remain who he once was. What remains is a sharp consciousness looking inward and finding mainly erosion. No drama. No grand tragedy. Just long, grey exhaustion.
The most striking moment in the story, at least for me, is precisely a moment of absence: Katya, his protégée, truly needs him, and he responds with a strange mix of intellectual politeness and emotional coldness. No hand extended, no involvement. Only distant detachment. This isn’t emotional emptiness; it is a moral embarrassment. A person revealed as someone incapable of being a home for another human being, exactly when he is needed most.
And that’s where my real split with the text begins.
On the one hand, Chekhov’s precision is impressive. He doesn’t flatter the reader. He refuses to offer “moments of grace.” He remains painfully loyal to that condition where life goes on, but meaning has already departed. You can read this as an indictment of intellect that fails to turn into humanity. Or as a text about aging, not as physical decline, but as a life folding inward until nothing emotional remains beating.
On the other hand, the uncomfortable question remains: is this a worthwhile reading experience?
Does this emptiness manage to become something I can actually feel? Or does it remain mostly an impressive idea I can intellectually appreciate but not enjoy? Chekhov captures erosion so accurately that he creates a reading experience that feels eroded as well. It’s brave. It’s also frustrating.
I understand the conceptual move – but it isn’t enough. It doesn’t move me, it doesn’t stir anything, it doesn’t reach me. I don’t “admire it from afar,” and I don’t feel intellectually dazzled. Mostly, I think that the book does something clever but leaves me outside. And that isn’t enough for me.
I won’t call it “boring,” but I also won’t declare it a “masterpiece.”
I remain somewhere in the middle. Not impressed, not shaken. Somewhere between comprehension and fatigue. And that’s where the book left me.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
