"טום וולף צדק. אדם לא יכול לשוב הביתה, כי הבית חדל מלהתקיים, חוץ מאשר בכדורי הנפטלין של הזיכרון."
מסעותי עם צ'רלי (214)
לשם שינוי אתחיל מהסוף,
"מסעותי עם צ`רלי", הוא לדעתי אחד מהספרים המכוננים שקראתי. הפרקים האחרונים שלו, המתארים את המסע שערך סטיינבק בדרום ארה"ב, השאירו אותי נסערת מעומק השינאה, האלימות והכיעור האנושי שרק החמירו מאז שנכתב הספר.
אין מספיק מילים באמתחתי לתאר את כישרונו של סטיינבק, אלא להמליץ קיראו את הספר המופלא הזה של מי שצפה בהווה הופך לעתיד.
בשנת 1960, ובגיל מופלג של 58, לדבריו, יצא ג`ון סטיינבק לתור את ארצו, אמריקה.
בדברי ימי ההיסטוריה האמריקאית שנת 1960, היא שנת התפר ומעבר בין שנות ה- 50 העמוסות בדוגמטיזם ושמרנות מקובעת על "הדברים הנכונים", לבין שנות ה- 60 העליזות ששברו כל מסגרת.
דקה לפני שאמריקה תשנה את עורה לעד, אורז סטיינבק את כלב הפודל שלו, צ`רלי, על רוסיננטה (מחווה לסוס של דון קישוט) ויוצא לתור את ארצו בה לא תייר כ- 25 שנה.
כבר בתחילת המסע, ברור לקורא כי סטיינבק אינו מתכוון לחפות על הראוותנות והביזבוז האמריקאים:
"הערים האמריקניות הן כמו מאורות של גיריות, מוקפות פסולת – כולן – מכותרות בערמות של גרוטאות אכב מחלידות, וכמעט נחנקות מאשפה. כל מה שאנחנו משתמשים בו בא בקופסאות בפחיות, בדבר הזה שנקרא אריזה ושאנחנו כל כך אוהבים. הררי הדברים שאנו משליכים גבוהים בהרבה מהדברים שאנו משתמשים בהם. בכך, אם לא בשום דרך אחרת, אנו יכולים לראות את השפע הפראי והנמהר של היצור שלו, והבזבוז הוא כנראה שם המשחק." (36)
וככל שהספר מתקדם עם המסע, הופך יותר ויותר לשיר קינה על מה שאבד ולא ניתן להשבה:
"מה שאני מתאבל עליו אולי אינו ראוי להצלה, אבל אני בכל זאת מצר על אובדנו."(116)
סטיינבק מפוכח לחלוטין. הוא אינו מפריז בערכו של העבר ואף מקדם בברכה את הקידמה המאפשרת לאדם חיים טובים יותר, עם אפשרויות רחבות יותר. אבל הקידמה מאופיינת גם בתחלואים קשים שהאמריקאים אינם משכילים להתמודד איתם (מי כן משכיל?) והם סמן לעתיד:
"יש מעמדים לספרים בכריכה רכה ובהם כמה כותרים ראויים וטובים, אבל הם במיעוט מוחלט בין ספרי הסקס, הסדיזם והרצח.[…]אם העם הזה ניוון את פקעיות הטעם שלו עד כדי כך שאוכל תפל הוא בעניו לא רק מקובל אלא אף רצוי, מה על חיי הרגש של האומה? האם המזון הרגשי של בני העם הזה כל כך תפל בעינהם, שהם צריכים לתבל אותו במין וסדיזם באמצעות הספרים בכריכה רכה?" (149)
בחלק הרביעי של הספר, ולקראת סופו, מגיע המסע לשיאו.
בפרקים הראשונים, מביא סטיינבק תיאור מומנטלי של חיי החוואים העשירים בטקסס. אומנם מדובר בחג ההודיה וסטיינבק מדגיש "אבל אני לא חושב לרגע שהם אוכלים צ`ילי קון קרנה או תרנגול הודו צלוי כל יום" (250), אבל קיים סאב טקסט שמעביר לקורא את המסר המדוייק, על חיי הנהנתנות המופרזים והניסיון להתחזות לאנשים פשוטים וצנועים.
בחלק המסיים של המסע, מגיע סטיינבק לניו אורלינס לצפות בארבעת "אמהות" שזכו לכינוי ה"מעודדות".
"בזמן שעוד הייתי בטקסס, בסוף 1960, האירוע המדווח והמצולם ביותר בעיתונים היה קבלתם של שני זאטוטים כושים לבית ספר בניו אורלינס. מאחורי הקטנטנים הכהים האלה עמדו תפארת החוק וכוח האכיפה שלו – הן המאזניים והן החרב עמדו לצד הילדים – ואילו נגדם עמדו שלוש מאות שנה של פחד וזעם ואימה מפני שינוי בעולם משתנה." (257)
התיאור שמביא סטיינבק מעלה קבס וגורם לי לתהות תהיות רבות שלא כאן המקום לפרטן.
סטיינבק בוחר לחתום את המסע באקורד צרחני שנשאר עם הקורא זמן רב. חרוט ובלתי ניתן למחיקה, כואב את ארץ ללא חירות לאזרחיה.
ואין מן הנמנע לסיים את הפוסט בהפניה אל העתיד, אל "לא ארץ לזקנים" למקארתי. שנראה כהמשך, גם אם לא ישיר ורק רעיוני, של העתיד אותו צייר סטיינבק במסעותיו.
ולסיום ציטוט מאחרית הדבר שנכתבה ע"י גיי פאריני ובה הוא מצטט מכתב של סטיינבק אל פאט קוביצי, העורך שלו:
"בכל מסעותי ראיתי מעט מאוד עוני אמיתי, ואני מתכוון לעוני השוחק והמבהיל של שנות השלושים. זה לפחות היה אמיתי ומוחשי. אך בכל שרה חולי, מעין מחלה מכלה כוחות. היו משאלות, אך לא רצונות. ומתחת לכל זה, האנרגיה נבנית כמו גזים בגופה. כשזה יתפוצץ, אני נחרד לחשוב מה תהיה התוצאה"(304)
מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה/ ג'ון סטיינבק
הוצאת אחוזת בית, 2007, 307 עמודים
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
פינגבאק: האמריקאים - Sivi's Books