"יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפני. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. "
לא אהבתי את הספר. הוא ספר מצויין טכנית אבל הוא ממש לא כפרוזה סוחפת ומרגשת. בכל מקרה בי הוא לא הצליח לגעת. ההפך, הדמות הנשית הרגיזה אותי ברשלנות שלה ובהתנהגות שלה כלפי הילדים שלה, שאומנם היא לא רצתה ולא רוצה בהם אבל בכל זאת הם ילדים צעירים, אפרוחים התלויים בה.
זהו סיפורה של אם חד הורית הנמצא על סף שבירה נפשית וכלכלית. מתוך ערפל הדיכאון והשינה שבו היא מסתובבת, היא מגדלת את שני ילדיה, בן צעיר ובת מבוגרת יותר, על לחם עם שוקולד או ריבה ועל אוויר ריגשי, שמחייב אותם להתחבר לדימיון שלהם ולמשאבים הנפשיים הפנימיים שלהם, כי אימא אין להם. יש להם שכנה שדואגת להם עד כמה שהיא יכולה (והאם רואה בזה חטטנות) וזהו בערך. האם לא עובדת, היא משתתפת בסדנת פרוזה. האב הוא דמות נוכחת נעדרת שלא ברור מה קרה איתה.
הספר נע בין שלל אירועים שמתרחשים בעולמה הפנימי והמסוכסך של האם ובין אירועים בעולם החיצוני שקשורים בעיקר לילדים אבל לא רק. הם קשורים לאינטראקציה עם השכנים, עם הסוחרים השונים, עם בעל הדירה המורה והגננת.
בהתחלה המונולוג של האם מעניין, במיוחד בשלב שבו היא מנסה לשכנע את עצמה שהפעם היא באמת תיקח את הילדים ללונה פארק ושזו לא סתם אמירה תלושה מהמציאות. אבל ככל שהדפים חולפים (אין פרקים בספר) המונולוג הזה, הפנימי והחיצוני הופך מעיק, חזרתי, מתיש ומרגיז ברמות קשות.
הספר יכל להיות מצויין אם היה לו ציר עלילתי מעניין יותר מאשר הבטחה של האם לילדיה שמחר יסעו ללונה פארק ולו היה לו רקע עלילתי קצת יותר מוצק שכולל את העבר עם האב הנעלם. אבל אין לו את אלה. נכון יש בספר ביקורת כלפי החברה אבל אין בו את הראיה הפנימית ואין בו את הפיכחון של האם שמתעמרת בילדיה וגורמת להם לחיות בתת תנאים רק כדי לא לבקש עזרה אמיתית. בשביל התכנים של הספר יש בו יותר מידי עמודים, יותר מידי פסקאות תלושות שניתן לקרוא אותן כרעיון סגור ובלתי מתמשך.
ובקיצור אין בו את העוצמות והיופי והגאונות (וגם הטירוף) של דולי סיטי.
Merged review:
"יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפני. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. "
לא אהבתי את הספר. הוא ספר מצויין טכנית אבל הוא ממש לא כפרוזה סוחפת ומרגשת. בכל מקרה בי הוא לא הצליח לגעת. ההפך, הדמות הנשית הרגיזה אותי ברשלנות שלה ובהתנהגות שלה כלפי הילדים שלה, שאומנם היא לא רצתה ולא רוצה בהם אבל בכל זאת הם ילדים צעירים, אפרוחים התלויים בה.
זהו סיפורה של אם חד הורית הנמצא על סף שבירה נפשית וכלכלית. מתוך ערפל הדיכאון והשינה שבו היא מסתובבת, היא מגדלת את שני ילדיה, בן צעיר ובת מבוגרת יותר, על לחם עם שוקולד או ריבה ועל אוויר ריגשי, שמחייב אותם להתחבר לדימיון שלהם ולמשאבים הנפשיים הפנימיים שלהם, כי אימא אין להם. יש להם שכנה שדואגת להם עד כמה שהיא יכולה (והאם רואה בזה חטטנות) וזהו בערך. האם לא עובדת, היא משתתפת בסדנת פרוזה. האב הוא דמות נוכחת נעדרת שלא ברור מה קרה איתה.
הספר נע בין שלל אירועים שמתרחשים בעולמה הפנימי והמסוכסך של האם ובין אירועים בעולם החיצוני שקשורים בעיקר לילדים אבל לא רק. הם קשורים לאינטראקציה עם השכנים, עם הסוחרים השונים, עם בעל הדירה המורה והגננת.
בהתחלה המונולוג של האם מעניין, במיוחד בשלב שבו היא מנסה לשכנע את עצמה שהפעם היא באמת תיקח את הילדים ללונה פארק ושזו לא סתם אמירה תלושה מהמציאות. אבל ככל שהדפים חולפים (אין פרקים בספר) המונולוג הזה, הפנימי והחיצוני הופך מעיק, חזרתי, מתיש ומרגיז ברמות קשות.
הספר יכל להיות מצויין אם היה לו ציר עלילתי מעניין יותר מאשר הבטחה של האם לילדיה שמחר יסעו ללונה פארק ולו היה לו רקע עלילתי קצת יותר מוצק שכולל את העבר עם האב הנעלם. אבל אין לו את אלה. נכון יש בספר ביקורת כלפי החברה אבל אין בו את הראיה הפנימית ואין בו את הפיכחון של האם שמתעמרת בילדיה וגורמת להם לחיות בתת תנאים רק כדי לא לבקש עזרה אמיתית. בשביל התכנים של הספר יש בו יותר מידי עמודים, יותר מידי פסקאות תלושות שניתן לקרוא אותן כרעיון סגור ובלתי מתמשך.
ובקיצור אין בו את העוצמות והיופי והגאונות (וגם הטירוף) של דולי סיטי.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
