For English review, please scroll down.
ספרו של תומס אריקסון, מוקף באידיוטים, נפתח בהצהרה פרובוקטיבית שתפסה אותי וכנראה עוד לא מעט קוראים ברגע של ייאוש: אם אתם כמוני, מרגישים שכל מי שסביבכם איטי, מסתבכים עם משימות ולא מבינים אתכם – ייתכן מאוד שאתם לא מגזימים. או, ליתר דיוק, שאתם פשוט מוקפים באידיוטים. כמובן, לא מדובר כאן באידיוטים קליניים, אלא באנשים עם סגנונות תקשורת שונים – כאלו שלא חושבים, פועלים או מגיבים כמונו. הספר מציע שיטה לסיווג טיפוסי אישיות לפי ארבעה צבעים, מתוך מטרה (שאפתנית למדי) לשפר את התקשורת האנושית. לא פסיכולוגיה אקדמית, אלא פופ-פסיכולוגיה שעושה קולות של מדריך פרקטי, עטוף בהומור ונטול רגשות אשמה.
השיטה מבוססת על מודל ה-DISC – שנולד הרבה לפני אריקסון, אך זכה דרכו למיתוג צבעוני חדש: אדום, צהוב, ירוק וכחול. האדום הוא טיפוס תקיף, תכליתי ולא סובל שטויות (ובדרך כלל גם לא אנשים). הצהוב הוא כריזמטי, מלא התלהבות – ולעיתים חסר מעצורים וגבולות. הירוק שוחר שלום, מקשיב טוב ונמנע מעימותים, לפעמים עד כדי העלמות עצמית. הכחול הוא פרפקציוניסט עם נטייה לדקדקנות שעלולה לחנוק כל דיון ספונטני. המודל מציע אפשרות לזיהוי עצמי – ואחר כך מיון של הזולת – מתוך כוונה להבין ולגשר על פערי תקשורת בסיסיים.
אריקסון, יש לציין, אינו פסיכולוג אלא יועץ תקשורת. וזה לגמרי ניכר. הספר כתוב כמו סדנת העצמה אישית עם תוספת סרקזם – קליל, נגיש, מלא בדוגמאות היישר ממקומות העבודה שבהם כולנו ניסינו (ונכשלנו) לשתף פעולה עם אנשים שנראים כאילו הגיעו מכוכב אחר. הומור יש, והרבה – לפעמים על גבול הפארסה – אבל זו גם אחת מהנקודות שמחזיקות את הספר מעל לקו השטיחות.
דווקא בגלל ההומור, קל להיסחף ולחשוב שהספר מציע פתרון פשוט למצוקות תקשורת עמוקות. אבל מתחת לבדיחות ולקריצות מסתתרת כוונה רצינית: ללמד אותנו להסתכל על אנשים אחרת, לא דרך הדימוי האינטואיטיבי המיידי, אלא דרך מערכת קידוד יעילה – ארבעה צבעים, ארבעה סגנונות. זה נשמע כמעט טכני, אבל יש בזה משהו מרענן – ניסיון להכניס סדר בבלגן התקשורתי האנושי.
עם זאת, וכאן אני מפקפקת – היישום של השיטה בעייתי. אמנם, כשמתייחסים אליה כאל מפת דרכים ולא כאל אמת מוחלטת, היא עשויה לעזור. היא נותנת כללי אצבע מועילים: אל תצעק על הירוק, אל תבלבל את הכחול, תן לצהוב לדבר בלי הפרעות, ואל תנסה “לחנך” את האדום. אבל החיים, הם לא סדנת משאבי אנוש, והאנשים סביבנו לא מתחלקים בצייתנות לארבע קטגוריות נוחות.
הבעיה הגדולה טמונה בפשטנות. חלוקת בני אדם לצבעים נשמעת הגיונית כל עוד נשארים על פני השטח – אך ברגע שמנסים לצלול, מתגלה מורכבות אנושית ששום צבע לא יכול להכיל. קל מדי להשתמש במודל כדי לתייג אחרים ולפטור אותם בכך מכול מורכבותם. אריקסון מזכיר שהאדם הוא תמהיל של צבעים – אבל בפועל, הקריאה בספר מפתה להידבק לתוויות.
מצד שני, דווקא הפשטות הזו היא היתרון הגדול ביותר של הספר. הוא לא דורש הכשרה, לא מצריך טבלאות משוכללות או ניתוחים פסיכולוגיים – רק קצת מודעות עצמית והרבה מוכנות לצחוק על עצמך ועל אחרים. אם משתמשים בו בזהירות, הוא יכול להפוך לסט כלי עבודה שימושי בסיטואציות תקשורת מאתגרות.
כאחת שלא כל כך מתחברת לספרי “עזרה עצמית” הצלחתי להתחבר לכנות של אריקסון שלא מהסס גם לצחוק על עצמו. הוא לא מצטייר כגורו שיורד מההר, אלא כאדם שגם הוא הסתבך, נכשל, ניסה להבין – ובעיקר למד לצחוק על זה. ההומור העצמי שלו מצליח להפשיט את השיטה מיהירותה, ולהפוך אותה לנגישה – אולי אפילו אמפתית.
בשורה התחתונה, מוקף באידיוטים הוא לא ספר שגרם לי להרהר בטבע האדם לעומק, אבל הוא כן הצליח להאיר לי נקודות חשוכות ביחס לטיפוסים אחרים שעובדים איתי. הוא פשוט, נגיש, לעיתים מוגזם, אבל גם אפקטיבי בדרכו. מומלץ למי שמוכן לקרוא אותו ככלי ולא כבשורה פסיכולוגית. מי שיעשה זאת, ימצא בו דרך חיננית ומצחיקה להבין את הזולת. או לפחות להפסיק לצעוק עליהם.
מוקף באידיוטים/ תומס אריקסון
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2019, 280 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Thomas Erikson’s Surrounded by Idiots opens with a provocative declaration that caught my attention — and probably that of quite a few other readers — in a moment of quiet despair: if you, like me, feel that everyone around you is slow, struggling with basic tasks, and just doesn’t understand you… Well, you might not be overreacting. Or rather, you might simply be surrounded by idiots. Not clinically diagnosed idiots, of course — just individuals with a completely different communication style. The book presents a system for categorizing personality types into four colors, aiming (somewhat ambitiously) to enhance human communication. It’s not academic psychology, but rather pop psychology presented as a practical guide, complete with humor and no guilt trips.
The method is based on the DISC model, which predates Erikson, although he gave it a vibrant makeover by assigning colors: red, yellow, green, and blue. Reds are direct, assertive, and allergic to nonsense— and often, to people. Yellows are charismatic, enthusiastic, and sometimes totally unfiltered. Greens are peacemakers, good listeners who avoid conflict, occasionally to the point of vanishing into the background. Blues are perfectionists with a near-religious devotion to detail — the kind who attach Excel sheets to every email. The model invites readers to first identify their color and then classify others, all in the name of bridging the communication gaps.
It’s worth noting that Erikson isn’t a psychologist but a communications consultant — and yes, it shows. The book reads like a personal development workshop, laced with sarcasm — breezy, accessible, full of examples straight out of those office moments when we all tried (and failed) to collaborate with someone who seemed to be operating on an alien frequency. Humor? Plenty of it — often bordering on farce — but that’s also what keeps the book from sinking into dry categorization.
That same humor makes it easy to get swept up in the idea that the book offers a simple fix for deep communication issues. But underneath the jokes and winks lies a more serious ambition: to teach us to see people differently. Not through our instinctive judgments, but via a tidy little coding system — four colors, four styles. It may sound overly technical, but there’s something oddly refreshing about trying to impose a bit of order on the mess that is human interaction.
That said — and here’s where I raise an eyebrow — the method isn’t as quickly applicable as it first appears. If you treat it as a general map rather than a fixed gospel, it can be helpful. It gives some practical ground rules: don’t shout at the greens, don’t confuse the blues, let the yellows speak uninterrupted, and don’t try to “fix” the reds. But life, alas, is not a neat HR workshop, and people don’t obediently fit into four convenient categories.
The main issue is its oversimplification. Dividing humanity into colors might work on a superficial level, but the moment you try to delve deeper, the complexity of actual human behavior renders the system feel flimsy. It’s way too easy to slap labels on people and be done with them. Erikson does acknowledge that everyone is a blend of colors, but the book’s tone still tempts readers to reduce others to a single trait and move on.
The simplicity is also the book’s greatest strength. There’s no need for advanced training or complex diagnostics — just a bit of self-awareness and a willingness to laugh at yourself (and others). When used wisely, the framework can genuinely become a valuable set of tools for navigating challenging conversations or complex team dynamics.
As someone who doesn’t usually connect with “self-help” literature, I found myself warming to Erikson’s candid tone. He doesn’t present himself as a guru descending from the mountaintop, but as someone who has also stumbled, misunderstood others, failed, and — most importantly — learned to laugh about it. His self-deprecating humor strips the method of its arrogance and makes it surprisingly relatable — even empathetic.
Bottom line: Surrounded by Idiots didn’t lead me to ponder the depths of human nature, but it did manage to illuminate a few blind spots in my approach to different personalities at work. It’s simple, accessible, sometimes exaggerated — but effective in its cheeky way. Recommended for anyone willing to use it as a tool, rather than as a psychological doctrine. If you do that, you’ll find in it a funny and oddly charming way to understand others—or at least, to stop yelling at them.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
