מאטי וחברו השתקן נילה גדלים בויטולה, עיירה קטנה בצפון הרחוק של שוודיה. הימים הם ימי סוף שנות ה- 60 ומאטי מתאר את שנות הילדות והבחרות שלו, של נילה ושל חבריו. בין פעילויות שונות הכוללות בעיקר נפיחות, השתנות לשלג, מכות, נגינה ורדיפה אחרי בנות הילדים מנסים לשרוד ולהגיע לבגרות בריאה גופנית ונפשית (משימה שמסתברת כלא קלה בכלל).

בפרקים פרקים הספר מתאר מציאות חיים חסוכה, כואבת ואלימה. כל פרק מתאר אפיזודה, המסתיימת בטוויסט קטן שעוקץ את הקורא. טוויסט שמשאיר הד וגורם לקורא לחשוב עליו עוד מספר ימים. הספר מתאר דמויות שהן בעיקר גרוטסקיות תוך שבכל פרק הוא מפקס את זכוכית המגדלת שלו על דמות או שתיים.

חלק מהפרקים השאירו אותי באלם תוך שאני קוראת את גרסת הבמאי להתעללות שהילדים חווים בשם האלוהים, הדת, החברה והקידמה. התיאורים נכתבים מזווית ראיה מעט ילדותית מה שמותיר את הקורא מזועזע אפילו יותר.

בכריכה האחורית של הספר נכתב, שהוא “הצצה משולחת רסן, מצחיקה ומרגשת…” אני חושבת שהדברים נכונים רק לגבי שני פרקים בהם מתאר מאטי את נסיונותיהם של חבריו ושלו להקים להקת פופ. הפרקים האלה מצחיקים עד דמעות, תוך שהם באמת מדגימים את היכולות של הסופר לגעת במהות הקיום הרגעי של הילדים הללו.

הדברים האלה יכולים גם להיות נכונים עבור אנשים חסרי רגישות, סדיסטיים שאוהבים לקרוא על גרימת כאב לאחרים. מכל שורה הספר עולה האופל והכאב של מאטי ושל חבריו. בפרקים מסוימים הוא גולש להזיות שנועדו לפתור בעיות אמיתיות של הילדים.

יתכן שזה דגם של ילדות מאושרת בשוודיה ולכן הספר הפך לרב מכר בשוודיה. לטעמי האפלה שמקיפה אותו מזכירה את הספר “היונה והפרג” אם כי לא מדובר כאן באותן האיכויות הספרותיות ובוודאי שלא ניתן להשוות אותם מבחינת העוצמה.

אני לא יכולה לכתוב שנהנתי עד עמקי נשמתי ולכן אני גם לא יכולה להמליץ בחום מבלי להסתייג.

מומלץ למי שלא יכול בלי.

---