“אז הנה הוא לפניכם. תשפטו אתם. בסופו של דבר, זה הזמן שלכם – וזמן הוא כסף. במיוחד למבקר לשעבר, שאף אחד כבר לא משלם לו, ולכן הוא בנפט עכשיו. וזה סוף העסק שלי פה אתכם. אולי עוד תשמעו עלי בעיתון של ההון. אולי עוד אשב בכלא על גניבה ספרותית, אבל ככלות הכל, זה לא מאוד סביר. הרי אין עיניין של ממש לציבור בספרות. וגם אין מי שיעיד.”

מאוד הסתקרנתי מהפרק הראשון של הספר, חשבתי אולי היא יצירה ארס פואטית.

אבל, אני לא חושבת שהבנתי עד הסוף את הספר שכתב אורין מוריס וחוסר הבנה גורר חוסר הנאה.

לאורך כל הספר ניסיתי לעמוד על פשרו ולהבין את ההקשרים של הדמויות והעלילות ולבסוף נכשלתי חרוצות והחלטתי לראות בספר אוסף סיפורים קצרים ולא עלילה אחת קוהרנטית. הצלחתי לאתר גם חטיבות משנה בסיפורים אבל הן מעורפלות ובגלל האקראיות של סדר הופעת הסיפורים היה אפילו קשה יותר ליצור תמונת מצב או רצף אירועים בתוך תתי החטיבות. וחבל.

זה לא שאין בו קטעים מבריקים כמו לדוגמא הפרק על הפרשנות של המלט “הביוגרפיה ההופכית של המלט”, אבל יש בו גם הרבה קטעים שלא ברורה מהותם או הצורך בהם או המסר שלהם. הם קטועים, חסרי סוף ולא ברור תפקידם במכלול. אריק גלסנר מצא בפרגמנטציה הזו הנאה , לי היה קשה יותר.

הספר מורכב מחטיבה אישית וחטיבה ציבורית. בחטיבה הציבורית ישנה ביקורת קשה כנגד החברה, הצבא ובעיקר כלפי הספרות ומקצוע ביקורת הספרות. דווקא החלקים של הביקורת ברורים: הם מוטחים בקורא בשפה בוטה לעיתים וולגרית ללא הסתרה. אבל לצערי אלה הקטעים היחידים בספר שאותם הצלחתי להבין עד תומם. בחטיבה האישית אליה אני מסווגת את יתר הקטעים, ישנו תיאור ספורדי ולא קוהרנטי של עולמו של מבקר הספרות שרצה לכתוב ספר.

אולי זו היתה כוונתו של המספר, ליצור בילבול וכאוס אצל הקורא כמו חייו של המספר. אבל הכאוס הזה מותיר את הקורא מבולבל ואת הספר בלתי מפורשן.

סידרת רוח צד #

לדף הסידרה –

רוח צד

---